מצאתי לעצמי מקום פנוי באוטובוס הריק יחסית, בשעות הבוקר המוקדמות
בבנימינה. ההתרגשות מהיציאה הביתה סוף סוף זרמה בעורקיי, כאילו הייתה סוכר באלו של
חולה סכרת. שבוע מלחמה עבר על כוחותינו, והרי שגם ראש ממשלה חזק יהרוג בשביל כמה
שעות שינה, אחרי שאלה נלקחו ממנו בכדי שיוכל לדלג לו להנאתו על הגבעות
האדירות של גבעות מנשה. מצחיק שהמקום עצמו מדהים ביופיו, ומהגבעות הגבוהות אפשר
ממש לראות את הים, ולהרגיש את הרוח מלטפת את פנינו ביום, וצורבת בבשרינו בלילה- אך
לא יכולנו לנשום השבוע, ולו אך לכמה שעות קטנות.
הכסא הטלטל תחתיי, עוד האוטובוס התחיל בנסיעתו לעבר בית הקברות בחדרה.
בחיוך קל, שלפתי מהכיס הצמוד של מדי הא' שלי דף מקומט, ויישרתי אותו אל מולי. מתוך
הדף הביט בי זוג עיניים בשחור-לבן, ואני לא יכולתי להסיט מהם את עיניי שלי. רפאל
חימי, זכרו-לברכה, ניצב שם מולי בצעירותו, עם שיער האפרו השופע, כאילו התארגן גם
הוא לקראת הפגישה-לא-פגישה שלנו בהמשך היום. המילים מתחת לתמונה הישנה תיארו אדם
רגיש, עם יד אומן, שאהב להסתגר ולצייר את העולם, כאילו בונה לעצמו עולם קצת שונה
משל עצמו.
רפאל חימי נולד ב1952 במרוקו, וכשהיה בן 9 עלה לארץ עם משפחתו,
שהשתקעה בחדרה. בגיל 19, אחרי שנסע לעבוד כשנה בדרום, התגייס לחטיבת גולני הצעירה,
בתקווה לשרת את המולדת, שכנראה זהרה בדמיונו בהילה ציונית למדי. חצי שנה לאחר מכן,
אותו אדם צעיר, שהמילים הדלות שתיארו אותו נחרטו בליבי, מצא את מותו מסיבה לא
ברורה.
ישבתי דקות ארוכות והבטתי בפניו של רפאל, ולא יכולתי לשאת את העובדה.
העובדה שאדם צעיר, שמשום מה דמותו נגעה בי מאד, פשוט מת. והרי זהו דבר מוזר, לא?
הרי איבדתי שתי סבתות, דוד ורבים מסביבי מאבדים את חייהם על ימין ועל שמאל, ובכל זאת- לא הרגשתי את הצער במותם, כפי
שהרגשתי כשראיתי את השיער הפרוע שלא המשיך לגדול כבר 34 שנים.
מדי שנה, צה"ל שולח אלפי חיילים וחיילות לבתי העלמין השונים
ברחבי הארץ, בכדי לחלוק כבוד נוסף לאלו שנפלו לבור-תחתית-אפל במהלך שירותם הצבאי.
אני, וחבר נוסף מהצוות שלי קיבלנו על
עצמינו את המשימה לנסוע ולכבד את משפחתו של רפאל, שעצם העובדה שמותו נשאר מסתורי,
הוציאה אותי מכליי באותם הרגעים. מה לעזאזל עלה בגורלו של אותו אדם מסתורי, שלא
יוצא לי מהראש?
טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בבית העלמין הצבאי בחדרה היה
מיותר לחלוטין. מילא חוסר הנאומים המייגעים, אבל אין כמו מנגינה ומילים מרגשות
בכדי לעזור לנו להבין ולעכל את מותם של אלו השוכבים מטרים ספורים מתחת לרגלינו.
משפחתו של רפאל לא הגיעה, מן הסתם- הרי הוריו לבטח הצטרפו אליו מזמן
לפיקניק מתחת עץ-הדעת, אבל כאב לי לראות איך העיניים המתות של רפאל נשכחו מלב
העולם. עמדתי מעל הקבר, וניסיתי לדמיין, כפי שעשיתי כל כך הרבה פעמים באירופה, מה
התרחש מעל חלקת האדמה הזו, לפני 34 שנים. ראיתי סביבי את המשפחה הזועקת בבכי בקול
שבור אל השמיים, עוד השיער השופע של רפאל יורד אל מתחת לאדמה, ללא ניע. דמיינתי את
הפנים המתות, ממש ברגע בו הן הביעו את דעתן האחרונה.
הטרגדיה המסתורית הזאת עוררה את ליבי כאילו הייתה בחורה, או ספר מתח
טוב. כל אחד, והסטיות שלו.
בלא שונה מבית הקברות האדיר בנורמנדי שבצרפת, התהלכתי בין הקברים
בחלקה הצבאית, קראתי שמות, שמעתי קריאות, ודמיינתי עולמות. ניסיתי לנחש מה עומד
מאחורי אותם פנים דוממות שבתמונות השונות על פני הקברים. מי הם השלדים האלו שגורמים
לאותם אנשים מבוגרים להביט בסלע מעוצב בעיניים לא מפוקסות, ולשכוח מכל העולם. מי
הם אותם אנשים, שייתכן ואהיה אחד מהם.
הוריי סיפרו לי שבערב יום הזכרון באמסטרדם השנה, הם הסתכלו בפני המתים
שהוארו בנרות קטנים בפינת האולם, ולרגע ראו אותי ביניהם. לפתע בכולנו עלה החשש, או
הידיעה שיום אחד גם תמונתי שלי תואר בנר קטן משלי, כך שחיוכי יסנוור במעט את
העיניים הזרות והאטומות למותי שיביטו בי בסקרנות. אבל אני יודע שאמנם זה ייתכן,
אבל זאת הייתה הבחירה שלי, כשהתגייסתי לסיירת גולני.
העניין הזה גרם לי לתהות לא מזמן, עוד במהלך הנסיגה הארוכה שעשינו
בחזרה משבוע המלחמה לבא"ח, כשהאלונקה חותכת את כתפי- האם מישהו מבחוץ באמת
עוצר לחשוב ולהעריך את הסבל שאני עובר, באש ובמים ממש, בשביל לשמור על ביתו
וביתי? על חייו וחיי?
3 ימים של סבל שפשוט לא נגמר. לפני היציאה לשבוע שוחחו איתנו, ואמרו
לנו שחייל נהפך ללוחם טוב יותר, אם הוא יודע להפיק את המיטב מהחרא שבו הוא זוחל, פשוט
כמשמעו. מלחמה זה הרי לא משחק, אלא זהו מחוזו של האדם המסתער בלב מצומק, אך עם רעל
בעורקים, ועיניים הרואות שחור, בין אם מרבאק אדיר, או קליע שקרע את נפשם מגופם.
עם תיקי-לאו על הגב, שבגללם כתפיי צרחו מכאבי סחיבת 100 קילו על הגב-
יצאנו לדרך, לכבישת יעד בנוי, בעומק רמות-מנשה. 5.5 שעות של תנועה מבצעית, כשאני
קלע החוד במחלקה, משמע- אני הולך בראש הכוח, בעתיד אמור לנווט אל היעד, אבל כרגע?
רץ אחרי המ"מ לכל כיוון שיבחר, מחליק על כל אבן אפשרית בדרך החשוכה. וכך
התנהל השבוע, כשאנחנו עוברים ממקום למקום, ללא מאהל קבוע, כובשים כיפות, יורים
בדמויות, ומפזרים צרורות יפיפיים לכל עבר.
באחד הלילות, בהם התכלבנו מהקור של הרוח על מדינו הספוגים מזיעה,
הנגביסט שעל ידי ירה צרור אל השמיים החשוכים, כשהכדורים הנותבים עפים בהבזק אדום
לכל עבר. זה היה מחזה מרהיב, במיוחד כשאחד מהם ממש הדליק את מכלול הקוצים, שחיכה
רק לנו. אני שונא לשכב על סירה קוצנית...
עומר שלו, מפקד המחלקה שלי דאז, עכשיו צוות, אומר שסיירת גולני
היא הטובה ביותר בצה"ל בתרגילי-חי"ר. הטובה ביותר בלהסתער כנמרים על
כיפות גבוהות במיוחד, ולחסל את האויב, ואת עצמינו. לשכב על קוצים, לזחול על
'מוקשים' (חרא של פרות), ולנסות לעמוד חיים, אחרי שנלחמנו באויב שלא הצטרך להשיב
באש- כי הכיפות עצמן שאבו מאיתנו את כוחותינו מצאת החמה, עד צאת הנשמה.
3 לילות ללא שינה, מארבים, הסתערויות, התעפצות בכל צורה אפשרית
ונסיגות עם פצועים עלו לנו בעצבים מיותרים ו45 ק"מ הליכה, שהסתכמו בנסיגה עם
אלונקה ופצוע על הגב שארכה 12 ק"מ, בחזרה לבא"ח. יהיה יהיר אך מחייב
לציין שעקפנו את המחלקות האחרות, שיצאו הרבה לפני בחזרה לבסיס, כי על אף שכולנו
היינו חצי-מתים, רצנו כאריות בחזרה לשק"ש המתוק-מתוק שחיכה לנו בבא"ח.
אך לא ולא!
כשחזרנו, במקום שינה, חטפנו כיאה לחיילי גולני- גזע מאחור!
יצאנו לבוחן מחלקה, שכלל ריצת 2000 מ' עם אפוד, וקינוח בקילומטר נוסף
עם אלונקות על הכתפיים. תהה זו שחצנות מצידי לאמר ששברנו שיא בבא"ח?
"מוכנים? פלס"ר גולני..."- וליבי מתמלא כאילו
המ"פ היה אישה יפה שדיברה איתי מילים יפות כמוה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
