נשענתי לאחור באנחה גדולה, משווע לקצת מנוחה. ניסיתי למצוא את התנוחה המתאימה, כך שלא אתגלגל במורד השלוחה התלולה, עליה התיישבנו עם תיקי הלאו הכבדים על הגב, בנקודה ממנה היינו אמורים לחפות על הכיתה שתשפוט על הכפר שמתחתינו.

אחרי 5.5 שעות של הליכה ארוכה בלילה חשוך, והחלקה על כל אבן אפשרית- לא התרגשתי בכלל מהקור העז שהרוח הביאה עמה לחרוך על עורינו- פשוט שמחתי לשבת.

כקלע בכיתה, הסמל הורה לי להסתכל לכיוון היעד מלפנים ולדווח על כל תנועה חשודה.

הרמתי את הנשק, ונכנסתי עם עין עצומה אחת בין כוונות. זיהיתי את הבית שהיה יעדנו באור ירוק, ועל ידו עמדו שני שומרים, שפיטרלו הנה והנה, משתדלים לחזור למדורה הקטנה שהדליקו בכדי להתחמם, בכל כמה שניות. חלביים..!

"אחד עומד במרכז הציר, והשני נשען על הבית הימיני" דיווחתי לסמל, שהעביר את המידע ישירות לעומר, המ"מ, שהתכוון במהירות בזק לעבר היעד. אותו היעד אותו נדרשנו לפוצץ, שכן היווה לשם התרגול מחרטה, בה מייצרים כלי נשק שנועדו לפגוע בחיילים, ולרצוח חיילים תמימים.

תוך שניות ראיתי שתי דמויות מסתערות מצד ימין לעבר השומרים. עומר אוהב לתכנן תכניות, אבל ברגע האמת- מסתער מבלי לחשוב פעמיים. על החיים ועל המוות. גולנצ'יק אמיתי. נמר אמיתי.

השומרים התחילו לירות לעברו, ולעבר הקשר שעל ידו, ואלה השיבו באש 'חאקים', שזו אש של כדורים ללא קליע. עומר הסתער אל תוך הכפר הקטן, כשאנחנו יורים מהחיפוי בירי 'חאקים' ובצעקות 'אש!' ממעלה הגבעה, והגיע אל היעד, כשהוא מותיר מאחוריו את הקשר, אורי ארליכמן ה"קשיש" (בן 23 בסך הכל, אבל כבר מבוגר יותר מהמ"מ), פצוע לכאורה.

"הגעתי אל היעד, תאסוף את כולם, ותגיע לכאן כמה שיותר מהר!" התנשף אל תוך הקשר.

חיש מהר קמנו בחוסר חשק, והתחלנו לרדת בכבדות מהכיפה. כשהגענו, חיכה לנו המ"פ על הציר, והורה לכולנו להיכנס לתעלה בצד הדרך, בכדי שיוכלו לפוצץ את הפצצה שהבאנו איתנו.

עמדנו כולנו בגרביים סחוטות מטל בתוך התעלה, מחכים לדבר מה לקרות. הייתם מצפים מאיתנו להיות דרוכים לקראת הפיצוץ העז שיגיע בשניות הקרובות, אבל אנחנו התעסקנו בקור של שעת הזריחה, בעצבנות על הנעליים שלא מנעו מהגרביים להפוך לבריכת שחייה ובנסיון לא להירדם ברגע יקר של מנוחה.

בום!

ואנחנו ממשיכים הלאה, בנסיגה קצרה, כשרועי גולדנברג המאגיסט סוחב בקלות מרגיזה את ארליכמן הקשר על גבו לנקודת ההיאספות.

ניתן לנו זמן מוקצב לשתות ולאכול, ואולי גם לנשום כמה נשימות זהב לפני המשימה הבאה.

"ברוכים הבאים לשבוע מלחמה" מחייך המ"מ.

-

זה היה ערב ליל הסדר, ואנחנו התאספנו סביב אבי, אחרי הארוחה הטובה בביתי הקט שבשרון, עוד לפני שבכלל העלינו על דעתנו שאת השנה הבאה נחגוג בהולנד הפורחת.

"הו כן," פתח את תשובתי לשאלתי, "הטירונות שלי בגולני."
אפשר לאמר שבאותו הרגע הייתי אוזן אחת גדולה, לפי הפתגם?

אבי התחיל לספר טרטורים מפה ועד לדמשק. על הרעבה מכוונת, טקסי קבורה לירקות שטירונים בתמימותם הבריחו לשטח, ושאר סיוטים רקובים.

"העמידו את כולנו עם 3 אלונקות. שתיים למחוג הגדול, ואחת למחוג הקטן. בנינו שעון. וכך המפקדים היו פשוט אומרים שעה כאוות נפשם, ואנחנו? אנחנו בכינו. בכינו ורצנו; או שהורו לנו לבנות חומת אבנים בגובה המותניים. הו, אותה חומה מקוללת. כמישהו היה נשבר, ופורץ בבכי תמרורים, היו מעלים אותו על האלונקה, ואותנו שמו מתחתיה, בכדי לרוץ סביב אותו "כותל הבכיות", מקללים בליבנו את אותו המסכן, רעבים ומותשים. ואיך אשכח את "מסע העץ הנדיב"? הרי היה ברור להם שנבריח אוכל כלשהו לשטח. הם חיטטו בתיקים ומצאו תפוחים, גזרים ואת כל מה שהצלחנו לגנוב מחדר האוכל בבסיס. ואז הוציאו אותנו למסע ארוך, כשאנחנו עוצרים על כיפות שונות בדרך. 'פה ישתל עץ תפוחים!' אמרו בחיוך מלגלג במקצת, ולנו? לנו נותר רק להיאנח ולהתחיל לחפור בור גדול, שבתוכו המפקד נפרד לשלום מגרעין התפוח בנשיקה. בן זונה..."

כשהייתי כבר בהולנד, נאבק בייעוד גיוסי לצה"ל ממרחקים, אבי דאג להזכיר לי למה אני מכניס את עצמי. "שלא תחשוב ששירות קרבי זו רק גבורה ותהילה. זה חרא אמיתי!", ואני, על אף הסיפורים והמילים הקשות, לא יכולתי שלא להתפוצץ מהתרגשות כשחשבתי על הרגע בו אעלה על מדים, ואצא לקרבות עם נשק ואפוד, ממש כמו בסרטים.

מי הגאון שאמר ש"לומדים רק בדרך הקשה"?

-

כשיצאנו שוב לדרך, מתחילים לטפס עם הציוד על עוד שביל מיני רבים, לעבר היעד הלא-נודע הבא, נזכרתי בשיר שאבי שר לי כמה שבועות לפני כן. "מי זה דפק אותי בגולני, מי זה דפק לי שלוש שנים?" זימר לי בשעת לילה מאוחרת, וצחק בקול גדול. ואני המשכתי לצעוד בחיוך קל, על אף שליבי ידע ש"הכיף" רק התחיל.

אחרי התברבות קטנה, בה אנחנו מחפשים את מחלקה מס' 1, שהתחפרה לה על אחת הכיפות, ומטרתינו הייתה לתקוף אותה, ולקרוע אותה לגזרים (שתודה לאל, לא נצטרך לקבור מאוחר יותר...), המ"מ עצר, והוריד את כולנו לשכיבה. ברגעים כאלה, אחרי לילה-לבן, גם שלצידי עומדות שניות ספורות בלבד, אני עוצם את עיניי, ומתענג על החלום המתוק של השינה, זה שיתגשם רק שעות לאחר מכן.

עומר הורה על כינוס-קודקודים, והסביר שזיהה את האויב. הוא חילק את הכוח לכיתה אחת שתגיע מאחורי האויב, אחת שתישאר בעתודה מאחור, במקרה ואנחנו נישחק בקרב, והסביר שהוא יישאר איתנו, עם כיתה א', בכדי לתקוף את הממזרים היישר מהחזית.

"תומר," התחיל לפזר פקודות, תחילה אל נגביסט-החוד של המחלקה, "אתה מזהה את גדר התיל? אתה תרוץ ראשון, ותפיל אותה, כך שאנחנו נוכל לעבור לצד השני כמה שיותר מהר." תומר הנהן, והרים את הנגב שלו אליו.

"ברגע שתומר יפיל את הגדר, נצא בדילוגי צמדים אל היעד. צ'רצ'יל, אתה מוכן?" פנה אליי.

הבטתי בעיני הילד המתרגש מקרב של המ"מ, והנהנתי בחיוך מטורף במקצת.

"קדימה!" צעק.

עומר התחיל לרוץ, ואני אחריו.

עומר זינק מעל הגדר שתומר זה עתה הפיל לאדמה, נשכב על האדמה והתחיל לצעוק 'אש!' לעבר יעד לא מזוהה. נשכבתי על ידו, והסתכלתי לפנים. לפתע אל מולי הסתערה חוליית חיילים, יורים חאקים וצועקים על עומר 'אש!' בחזרה. הרמתי את נשקי, כיוונתי אותו אליהם, והצטרפתי להמולה. ירינו, זרקנו רימונים, והתחלנו לדלג במעלה הגבעה. איזה תענוג היא השכיבה על קוצים, והרי הבחירה קשה ברגע בו עלייך להשתטח על הקרקע: 'חרבות' ארץ ישראל, או קליעי המתכת של האויב? כיווצתי את עיניי, וזינקתי על הסירה הקוצנית שחיכתה רק לי.

אחרי שחיסלנו את החוליה, הרמתי את ראשי בכדי לזהות יעדים להמשך, כשלפתע חולייה אחרת זינקה עלינו משמאל, ועם נגב ושני רובי-סער, מחלקת ה"עורב" (הפלוגה שלנו מחולקת למחלקת פלס"ר אחת, ושתי מחלקות פלוגת-נ"ט, שנקראות בפי כל "עורב", על שם הטיל שאותו עם יורים נגד שריון)- קרעה אותנו לחתיכות. נשארתי לשכב, כי הרי מהקרב הזה נפסלתי, וכך בין הקוצים לחלומות שאיימו לשטוף אותי, הרי שכבתי לתומי כשהקרב עבר למקום אחר, התחלתי לתהות על הקלות שבמוות. אחרי 19 שנים של חיים מלאים בכל כך הרבה, 5 חודשים של אימונים מייגעים בבא"ח גולני, ולילה אחד ארוך במיוחד, זינקתי אל תוך קרב יריות של דקות ספורות, ושם לכאורה מצאתי את מותי. לפני שיצאנו להסתער על הכיפה, לא חשבתי לרגע שאפסל כל כך מהר. לא חשבתי לרגע שאילו היו אלה כדורים אמיתיים שטסים באוויר לכל עבר, כל סיפור חיי היה נקטע, ככה, ברגע אחד וסתמי.

אחרי ש'שפיכת הדמים' הסתיימה לה, נשכבנו על הציר היורד מהגבעה הגבוהה, מחכים להוראות להמשך. בינתיים ניצלנו את הזמן לעצום קצת עיניים, כשאנחנו מניחים את הקסדה על הנשק, נהנים מהורדת המשקל של תיקי הלאו, שאיתם שקלנו כל אחד כ100 קילו, שנשאנו עימנו על הכתפיים 'לכל מקום שאליו נלך, בכל דרך שנבחר', לפי המשפט המפורסם של סיירת גולני.

מקללים את הרכבים שמנסים לעבור על הציר, וממשיכים לשכב בהתפרקות שבתקווה תהה נצחית. לא עברו 10 דקות, וכבר מצאנו את עצמינו עם שני פצועים, אותם סחבנו בתורות על גבינו, עם התיקים הגדולים, לעבר יעד לא נודע. אני, כקלע חוד בצוות, נוריתי להישאר מלפנים, ולהוביל את הצוות לנקודה הבאה, מבלי לעזור להם. מצד אחד, כאב לי לראות את כולם מתאמצים כל כך לסחוב את הפצועים, שלהם לא קל יותר מהסוחב עצמו- רציתי להושיט יד, או כתפיים במקרה הזה, ולעזור. אך מצד שני, הכתפיים האנכיות שלי יכלו רק לחייך, אילו יכלו, מהעובדה שלא הוספתי להן משקל- הרי הגב כואב לי כל כך גם ככה, בכל בוקר כשאני קם.

כשהגענו אל היעד, המ"מ הורה לנו להיפרס בחיפויים ב360 מעלות בתוך קרחת יער, ולהשכיב את הפצועים במרכז. דקה לאחר מכן כבר פירקנו מימיה שלמה, מאלה שלא משנה כמה אתה צמא, אתה תמיד תרצה להקיא את הנשמה אחרי ששתית אחת. היינו מותשים אחרי לילה-בוקר ארוכים, וכל כך רווח לנו לשמוע שאנחנו בשהייה. כלומר- הולכים לישון!

דחפנו לחמנייה יבשה עם שוקולד לפה, הורדנו את התיקים מהגב, אך עם ציוד מלא נשכבנו לישון על האדמה, כאילו הייתה המזרון הטוב ביותר בחנות.

אמנם ישנו רק 3 שעות קצרות ומסכנות, שכן כל אחד ואחד מאיתנו קיבל במתנה מהטבע זבוב שניסה להטריד אותו מינית בנשיקות, אבל היי- יהיה זה נשי, אחרי שהגישו לנו אצבע, לבקש את כל היד. והרי אנחנו גברים...לא?

כל אחד הצטרך להתעלות על עצמו ממש במהלך שנת הצהריים ששווה זהב, ועלה לשמור על החבר'ה שעייפים יותר מדובים בחורף. במהלך השמירה שלי, המ"פ הגיע בליווי החובש-הפלוגתי (חופ"ל), בכדי לבדוק מה שלומינו, ולעדכן את עומר המ"מ בהמשך המשימות לאותו היום.
עוד הקודקוד וזוטרו משחקים להם בעתידנו הקרוב, אני ניהלתי שיחה עייפה עם החופ"ל.
"אז מה, צ'רצ'יל- מסתדר?" שאל אותי בחיוך.
"מה אגיד לך, וילנר, לא יכול היה להיות טוב יותר!" התלוצצתי בחיוך כאוב.
"תשמע, בסופו של דבר זה עובר, כמו כל דבר בחיים. זה מעודד, אם תחשוב על זה." ניסה לנחם אותי.
"כן, כן, אני יודע. הרי אני יודע בשביל מה אנחנו פה, אבל תאמין לי שבאמת כואב לי פיזית לראות אותך עולה על הטנדר המחכה לך למטה, כשאני יודע שלי מחכה חוסם עורקים בדמוי תיק לסחוב על הגב." הטחתי בו בקנאה, שבו"ז לגמרי.
"איי, איי, אני זוכר כמה זה היה קשה", גלגל עיניו אל צמרות העצים שהטילו צל על הזומבים שמסביב, "איזה כייף להיות בצד השני!"

לקראת 16:00, העירו את כולנו, ואנחנו בלב כבד עלינו בחזרה על הציוד, ויצאנו בתנועה מבצעית לעבר היעד הבא. אחרי כ40 דקות, עצרנו, והמ"מ סימן על כינוס-קודקודים (קרא למפקדי הכיתות ולסמל, בכדי להסביר להם מה עושים הלאה).

"מטרתינו לכבוש את יעדי גפן 0. נעלה לכיפת תצפית, ומשם אחלק את הכוח לתקיפה." פקד עומר, והחל לרוץ במעלה הגבעה, כשאנחנו רצים אחריו, כאילו אין זהו תחילתו של קרב מדומה, אלא משחק 'תופסת' בשכונה. כשכמעט הגיע לשיא הגובה, החל לזחול, ואנחנו בעקבותיו, זוחלים על קוצים ועל דרדר (כמו שיורם גאון שר על חברו הטוב מהכפר), רומסים כל חיה, עשב או גוש-חרא עסיסי שנקרה בדרכינו. כמה כואבת הזחילה על הקוצים, כמה מרתיע המעבר מעל שאריות הבקר שהיה כאן לפני. אבל כאן אנחנו נמדדים- ברצון לנצח, ולא יכול להיות שפרה היא זו שתעצור אותנו. מה, אנחנו משרתים בצבא הודו?

הסמל שלנו תמיד מצטט באוזנינו את אוריאל פרץ ז"ל, מפקד הסיירת לשעבר שנהרג בלבנון, אחיו של אלירז פרץ ז"ל, שנהרג לפני כמה שנים גם הוא בפעילות בעזה.
"עם מכלול הקוצים שנכנס לגופי אפשר להקים ערוגה של ממש, אך אלו לא סתם קוצים- אלה קוצי ארץ ישראל" מפזם הוא בגאווה באוזנינו.

ברגעים שכאלה אני נזכר במשפט הזה, ומגחך בליבי. "לא משנה איזה קוצים אלה, רק מזוכיסט יזחל על החרבות האלה בחיוך."- מצד שני, רק הדפוקים בראש באמת יצליחו לסיים את המסלול הקשה שבסופו נכונה "נמרים מעופפים".

עומר מסביר על היעדים שעל הכיפה ממול, ואנחנו מסתובבים לאחור. "לאיפה נעלם הרבאק שהפגנתי בזחילות בגיבוש?" אני תוהה לעצמי.

יורדים למטה, ואני מקבל לידי דגל, שבעזרתו אסמן לכיתה ג', שנשארה בחיפוי בראש הכיפה, מתי להפסיק את מטר האש הרצחנית, בכדי שלא ייוצר מצב בטעות, בו אנחנו נהיה אלה שנחטוף כדורי מא"ג מעל הראש, וזה במקרה הטוב.

עומר שולח לעברי מבט רציני. "מוכנים?" שואל בחיוך קל על שפתיו.

ואנחנו מתחילים לרוץ, מנסים להישאר שפופים כמה שיותר. חובה להישאר נסתרים מהיעדים.

נכנסים לתוך אזור מיוער, משם אנחנו מתצפתים על היעד.

"דילוגי צמדים. קדימה!" פוקד עומר, ואנחנו יוצאים מחוץ למחסה, רצים כ100 מטר, נשכבים על מכלול-הקוצים-של-ארץ-ישראל, ומתחילים לירות.

"אש! אש! אש!"

החלק המלהיב באמת יהיה דווקא באקט שאחרי, בו ירינו באש חיה. קודם תרגיל 'יבש', ואז 'רטוב'.

נפרשנו מול היעד הראשון, שם חיכו לנו 3 דמויות קרטון מנוולות שלכאורה ירו עלינו עם כל הלב.

אני הייתי הימיני הקיצוני, בכדי שכיתה ג' תוכל לזהות אותי, ולחדול את ירי המא"ג שקרע בצרורות מעל ראשינו את האדמה. איזה מחזה זה היה, למרות שחבל שבקושי שמענו משהו, הרי היינו עם אטמים עמוק בתוך האוזניים.

כשסיימתי את תפקידי כדגלן, חברתי לכוח, ומיד נשכבתי על האדמה הדוקרת. משמאלי המ"מ דילג כנמר במעלה הגבעה, ומימיני תומר הנגביסט ריסס ללא רחם בצרורות את האויב שהיה קשור לבזנטים. מסכן שכזה...
למרות שאגב- בקרב המפורסם בתל-פאחר שברמת הגולן, הסורים ממש קשרו את חייליהם לתותחים ומכונות הירייה, בכדי שלא יסוגו מפני האריות החומים שהסתערו מולם.

אחד הכדורים הנותבים (הצבועים בצבע אדום לסימון), פגע בקרקע מולינו, ובניצוץ אדיר הדליק את סבך הקוצים, שמבחינתנו היה אויב לא פחות מדמויות הקרטון. אני זוכר איך נשכבתי אחרי אחד הדילוגים, כשמולי ניצבת מטרה. כיוונתי אליה את נשקי, ובעזרת כוונת הטריגי'קון שלי, יכולתי ממש לראות איך הכדורים שלי מחוררים אותה, אחד אחד. אלו רגעים נחמדים, בתוך התופת. ממשיכים להתקדם במעלה הגבעה, חלק יורים בחיפוי, וחלק מדלגים הלאה. העייפות אוחזת בשרירי הרגליים, והריאות מחפשות אוויר לנשימה, אך במקום שואפות רק אבק שריפה ועשן.

סיימנו את כיבוש היעד הראשון, והכיתה שלי הושמטה לחיפוי לטובת כיתה ב', שיצאה לאגף את היעד הבא. יורים, מרתקים, ושמחים שזכינו במקרה בכמה שניות של מנוחה לא מנוחה, הרי באותה המידה יכולנו להיות אנו, כיתה א', אלה שיוצאים להסתער על המנוולים ביעד השני.

כשכיתה ב' התפרשה מול היעדים, ואנחנו נחדלנו מלירות בחיפוי, יצאנו בעקבותיהם, לאיגוף בכדי לכבוש את היעד השלישי. במהלך הקרב ירה חבר לכיתה מטול נפיץ אמיתי, שיצר פיצוץ גדול. מולנו הקרקע נקרעת מקליעים, ורעש הצעקות ופיצוצי הכדורים חודר גם את האטמים החזקים ביותר. אני רוצה לא רוצה לשמוע פעם איך נשמע קרב אמיתי. אני לבטח אצא חרש.

כשסיימנו את הקרב, היינו מותשים, כאובים ומתוסכלים מהידיעה שלא נקבל ולו שניה לנוח, אלא נמשיך מיד, עם פצועים על הגב, אל היעד הבא. הלילה כבר ירד, ואנחנו היינו ספוגים מזיעה, כשהרוח גורמת לנו לנשוך את שפתינו, גם בנגיעותיה הקלות ביותר. מילאנו תחמושת, וחזרנו למאהל המאולתר שבנתה מפקדת הפלוגה, בכדי למלא את המימיות הריקות, מהן גמענו כמו גמלים כל טיפה, וגם לאכול ארוחת ערב מזוויעה, שכלל טונה, בוטנים ועלי-גפן ממולאים באורז ורוטב נוראי. מנות קרב כשרות לפסח- אצלנו נהוג לאמר: "כל היין!".

אחרי שמילאתי מים, 20 דקות מסוף התרגיל האחרון, שמתי לב שאני מתנשם בכבדות, מבלי לעשות כל מאמץ. כשחזרתי למעגל החיפויים (בצורה מבצעית חלק מבצעים את הנדרש, והשאר מחפים), התיישבתי ונרדמתי. מסתבר שעברה שעה שלמה, כשאני קופא מקור, מכווץ עם ידי בכיסים- כשהעירו אותנו לאכול, פשוט סירבתי לקום. מזון נראה לי כל כך שולי באותו הרגע- איך ישתווה בכלל לעוד קצת זמן שינה, לפני הלילה שעוד לא התחיל?

כשאכן קמתי לדחוף משהו לפה, הרגשתי איך ליבי פועם בקרבי בעצמה, והלכתי לחופ"ל שיבדוק אותי. זה הופתע מקצב ליבי "המאוהב", והשאיר אותי לנוח, תחת שק שינה וללא ציוד. הרגשתי כאילו התגשם חלום, כאשר אני רועד לי מתחת לשק שינה, והאחרים מסתדרים על השביל, לכיוון תרגיל ארוך נוסף. לא יכולתי לבקש יותר מאותן שעתיים וחצי של שינה טובה בתוך אוהל סיירים, לפני שהסמל שלי העיר אותי, שואל לשלומי, כשהצוות שלי חזר מתקיפת מחלקה אחרת על כיפה חשוכה. הרי גם זה לא הגיע לי.
כשחברתי לצוות, הם התכוננו לתרגיל לילה, מול אותם יעדים שתקפנו ביום. התרגיל ה'רטוב' היה פשוט מדהים, ולווא דווקא בגלל הביצועים שלנו. על אף שאני לא נלחמתי כאריה על הגבעה הזאת (כל הזמן קול זעק בראשי שעליי להפסיק להיות צ'יקמוק אחד גדול, ולהתחיל להלחם כגיבור, על אף הקשיים)- לא אשכח למשל את פצצת התאורה שירה אחד המטוליסטים בכיתתי, כזה שהאיר את כל הכיפה, ואנחנו? אנחנו המטרנו כזאת מכת אש על אותן שלוש דמויות קרטון מסכנות מכל האמצעים שהיו בידינו. כל הכיפה התכסתה בעשן ופיצוצים. ממש לחיות בסרט, כאילו ציפינו שטום הנקס יחכה לנו בפסגה, עם מוזיקת רקע שתגרום לנו להסתער גם בידיים חשופות, אם נצטרך.

אחרי 4 שעות ארוכות של ריצה, דילוגים, זחילות וירי, סיימנו את התרגיל. רטובים ומתנשפים, ניסה כל אחד למצוא לעצמו דבר מה להיאחז בו. למצוא כוחות להמשך. התחלנו נסיגה נוספת.

הדהים אותי שבכל פעם שיכולנו לנוח, למשל בזמן ששכבנו בחיפויים סביב הפצועים לאחר שפרקנו אותם מגבינו- נרדמתי. במקום לחפות להמשך, ולחפש מחבלים שמסכנים את הכוח, מצאתי את עצמי בורח משם לעולם טוב יותר. גם כן גיבור.
עומר המ"מ, אמר בתחילת השבוע לקשר שלו, בזמן המתנה כלשהי, "ארליכמן, שים לב שאף אחד לא נרדם מאחור. או לפחות שלא עושה יותר מדיי רעש..."- לפעמים היה אפשר לחשוב שאנחנו כלל לא צוות לוחמים, אלא חבורת חזירים!

בתרגיל הבא חולקנו לצוותים, והתפרשנו בתוך שטח סבוך, מדמים כוח הגנה מול מחלקה אחרת, שמטרתה הייתה לתקוף אותנו בתרגיל אש-ידידותי. אני והצוות הקטן שלי בנינו לנו עמדה המוקפת סבך אדיר של קוצים, והתחבאנו לנו בתוכה. אחד שומר, השניים האחרים חורפים כאילו אין מחר, או אויב להלחם בו.

אחרי שעתיים לערך, שמענו זעקות מאחורינו, והבנו שנתקלנו. יצאנו במהירות מהמסתור, והתחלנו להתקדם לעבר קולות הירי. לפתע, זיהינו את חולייה מהמחלקה השנייה מסתערת ישר מולינו. נשכבנו, והתחלנו לתת אש בצעקות לעברם. אנחנו יורים עליהם, הם יורים עלינו, ובאורך פלא, כמובן- אין נפגעים. ממש קסם. לפתע התחילו לזרוק עלינו רימונים (אבנים...) מכל עבר, ואנחנו, במקום להתנהג כחיילים ולהתגלגל משם, או להסתער קדימה כמצופה, נשארנו חסרי כוחות במקום- מחכים לפיצוץ שיביא עמו את השקט התמידי.

הפסדנו.

משם, בנסיגה ארוכה וכואבת, הגענו ליער שניצב מול הכיפה התלולה ביותר שדילגתי בחיי, ושעוד נטפס מאוחר יותר. הלכנו לישון, ולי כלל לא הפריעה השמש היוקדת, הפרה שזללה לה עשב מעל לראשי, הזבובים או הדבורים שזמזמו להן לידי.  

אפילו הרומאים ידעו שלא מוציאים לקרב חיילים עייפים, אם יש ברירה אחרת.

כשקמנו, ועלינו על ציוד, טיפסנו את הגבעה הגבוהה ביותר שטיפסתי בשירות- אך כמו מתוך קסם, רגליי טסו קדימה, בכושר לא מובן, כשאני סוחב מעליי 30 קילו. הנוף היה מרהיב. רמות מנשה נפרשו תחתינו, ובאור השמש ממעל, יכולנו כמעט לראות את מופאסה מבטיח לסימבה חלקת אדמה שהיא בכלל שלנו.

הגענו לפיסגה, ועומר פיזר אותנו לפי כיתות בהגנה על הדרכים מהן הוא הניח שמחלקה 2 תבוא לתקוף אותנו, בתרגיל אש-ידידותית נוסף. נשכבתי מאחורי שורת אבנים, ותצפתי כלפי הערוץ שמולי, ומטעי הזיתים שנשתלו משני צדדיי. כל כמה דקות הסמל, ששכב על ידי, העיר אותי משנתי העמוקה בפקודת חפה-לשם, חפה-לכאן. אחרי שעה של תצפית על רקע יפהפה שלא עניין אותי בכלל, מישהו זיהה תנועה. מאז, נשארנו דרוכים, מסיטים את מבטינו, ואת קנה הרובה לכל כיוון שבו ראינו ולו את התזוזה הקטנה ביותר. מישהו זיהה תנועה בתוך המטעים, ואני שיפרתי שמאלה, בכדי שתהה לי זווית ראיה טובה יותר. לפתע הצד הימיני שלנו הותקל, והתחיל להתפתח קרב צעקות, יותר מאשר יריות.

"אש! אש!" צעקו מכל עבר, והחוליה שלי, שהתפרשה משמאל החלה להתקדם לעבר מוקד הירי.

מסתבר שזו הייתה טעות, והאויב שהתגלה היה למעשה כיתה אחת, כששאר המחלקה התוקפת ניסתה לאגף, ולהגיע היישר מהמטע עליו השקפתי שניות קודם לכן. החל להתפתח קרב רציני, ששעה מאוחר יותר, כשנסקור את מהלך הקרב, נגלה שכיתה ב' שלנו, שהייתה בחיפוי לאזור, קרעה את מחלקה 2 לחתיכות- אבל מה זה שווה ללא היכולת לפגוע בהם? כמה יהיה נחמד לעבור להלחם עם כדורי-צבע!

עוד מחלקה 2 מתקדמת ותוקפת, מפקד החוליה שלי, שמנתה 3 אנשים בלבד, החליט שכדאי לנסות ולאגף את הכוח ברימונים וירי. התחלנו להתקדם בתוך המטע, אך לא הגענו רחוק, כדי שהכוחות שלנו לא יזהו אותנו כאויב, ויהרגו גם אותנו, לכאורה.

לפתע, אני מזהה חולייה של חיילים מהמחלקה ה2 שהצליחה לחדור את קו כוחותינו, כניראה 'הרגה' את כולם, ממש במקום בו אני המתנתי בשקט דקות קודם לכן. הם לא ראו אותנו, כי היינו מאחורי סוללת אבנים. בספירה ל3, זרקנו אבנים כרימונים על הכוח שסיים את הקרב מבחינתו, ופתחנו עליהם באש והסתערות.

ניצחנו!

את הירידה מההר עשינו בנסיגה קשה, שכן עלינו וירדנו לאורך כל הדרך בין הגבעות הרמות של מנשה- ולבסוף נחנו לנו כשעה בתוך קרחת יער המחשיכה אט אט עם השקיעה, אוכלים ארוחת ערב דלה, כשעלינו מטפסים עכבישים, חרגולים ושאר יצורי הפלא של הטבע, שכולנו כל כך אוהבים.

בדרך חזרה, גילינו שאחד מהחברים לצוות שכח את התיק-לאו הכבד שלו על הכיפה בה נלחמנו מקודם, מכיוון שהיה פצוע, וציפה שאחר ירים את התיק בשבילו. טעות של כולנו.  הטעות המרה הזאת גרמה לכולנו לטפס בחזרה למעלה הכיפה, בכדי למצוא את התיק שהיה מלא בציוד חשוב. לפחות עשינו קצת כושר, מה? מסכן הבחור, בגלל טעות של כולנו, נענש בשבת בבסיס, כשכולנו יצאנו לחגוג את יום-העצמאות.

משם יצאנו בתנועה מבצעית למאהל המאולתר של הלילה הקודם, שם יתברר לנו שנקבל את הפקודה האחרונה למשימה האחרונה כביכול של השבוע. אני זוכר איך שכבנו שם בקור, כשהתורנים שהיו פצועים מכדי להמשיך את השבוע, ישבו סביב מדורה חמה. אלה אותה רגעים, כפי שעומר אמר לנו יותר מאוחר בשיחת-סוף-השבוע, "אלה אותם רגעים בהם אתה רוצה למות."

כשירדה הפקודה, ואנחנו התחלנו להתעסק בהכנות לקראת היציאה לפשיטה, ניתנו לנו כמה דקות של גן-עדן, כשהצטופפנו סביב המדורה, רטובים ורועדים.

עלינו בחזרה על ציוד, ויצאנו לדרך. לא היה לנו זמן רב, ועומר ניווט אותנו דרך עליות תלולות ביותר אל היעד. "לפחות אנחנו מתחממים..!", ניחמתי את עצמי.

המשימה הייתה לפשוט על בית קטן, שאליו, לפי ה'מודיעין' שקיבלנו, אמור להגיע אדם חשוב מאד ברכב. היה עלינו להרוג את שני השומרים שמחכים לו, ולחטוף אותו.

התרגיל לא התבצע טוב, שכן מיקמו אותי ואת תומר, נגביסט החוד של המחלקה, במקום שממנו לא יכולנו לחפות כמו שצריך על היעד, ובכלל- המ"מ פשוט הסתער על היעד בלי לחשוב פעמיים, כפי שהוא עושה תמיד ברגע שהכדורים מתחילים לשרוק. ארליכמן, הקשר שלו, סיפר שהמ"מ כנראה נהרג בהתקפה השטותית הזו, והוא זה שלמעשה הרג את שני השומרים.

...כל כך פשוט הוא המוות...

זהו, סיימנו את הקרב, ולבבותינו החלו לחייך יותר מאשר זוגות שפתינו, שכן ידענו שזהו. זה נגמר.

"כל הכבוד!", פתח עומר את דבריו אל תוך הלילה השחור משחור. "אבל עוד לא סיימנו."- וליבי צנח בקרבי. "עכשיו נעשה נסיגה בחזרה עד לבא"ח!" אמר בקול רציני. אני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. "12 קילומטרים. פתחו שעון- סוף הזמן, שני פצועים באוויר, מוכנים לתזוזה על הציר".
מדהים שלא יריתי בעצמי.

רק לאחר האקט אבין שקצת הגזמתי בתגובה שלי. גיליתי שאני מסוגל לעשות דברים הרבה יותר קשים משחשבתי, ועוד במרץ ורבאק. נסגנו 12 קילומטר עם פצוע אחד שנסחב על האלונקה, והשני על הכתפיים. 3 שעות של הליכה, בהן המ"מ הלך בקצב של מטוס-סילון, ואנחנו, באורח פלא, עומדים בקצב, על אף העייפות, הכאב ברגליים והשלפוחיות המתפוצצות, הגרביים הרטובים, המשקל על הגב, והאלונקה שקרעה לנו את הכתפיים. עשינו זאת בראש מורם, ובמבט חדור רוח-קרב. אמנם היו כאלה שנשברו על הדרך, אבל אני יכול להעיד על עצמי שנתתי מעצמי כל מה שיכולתי, והרי מותר לנו להיות גאים. אפילו עקפנו על הדרך את המחלקה שיצאה לפנינו.

כשהגענו בספרינט אחרון לבא"ח, חשבנו שאפשר סוף-סוף לנשום- אך לפנינו, כפי שבמהרה התברר לחרדתינו, עמד "בוחן מחלקה" שכלל ריצת אלפיים על אפוד, ועוד קילומטר נוסף עם אלונקה על הכתפיים. כמה כייף להתלונן, אתם לא חושבים?

אבל שברנו שיא בבא"ח, כשסיימנו כולנו ב15:58!

אי אפשר להגיד שהיציאה הבייתה ביום רביעי ב6:00 בבוקר לא הגיעה לנו,

לא תסכימו?

כי הרי נתנו מעצמינו כמה שאפשר, ועברנו על בשרינו, ובעיקר בנפשינו 3 ימים של גיהינום.

אבל זה הרי עוד כלום...

"כי רק המתים ראו את סוף המלחמה"