אני זוכר איך תרגלנו "יבשים" שהם תרגולי מצבי ירי תחת מאמץ ואקשן באולם הספורט של בא"ח גולני, כי בחוץ החום יכול היה להמס גם פיל, והשיר הזה התנגן ברקע. באותו הרגע, המילים פשוט לא יכלו להתאים יותר- כחייל שמיועד להיות לוחם בסיירת גולני, הרגשתי חזק כששמעתי את המילים, "אתה יורה בי, אך אני לא אפול- אני טיטאניום!".
אין, אבל אין על דיוויד גואטה.
כבר דיי נמאס, הייתי אומר, לחזור פעם בשבועיים הביתה, צולע כאילו לא יצאתי להלחם במחבלים, אלא בשוורים זועמים. בין אם אלו 100 הקילומטרים שאותם אני צועד מדיי שבוע ניווט, או 70 הקילומטרים הרצחניים שדשדשתי ב15 שעות בלבד במסע הכומתה הארוך בסוף יוני- הרגליים שלי עוברות טראומה נפשית ממש, כשאני סוחב אותן לגבולות חדשים של יכולת ושל ארץ ישראל היפה. והרי מי מכיר את המושב "כמון" שמעל בקעת בית-הכרם?
שלושה חודשים שאיני מוצא ולו שנייה לשבת ולכתוב. לנסות ולספר לעולם על המהפך המפרך מבן אדם מהרחוב, לנמר עם כנפיים. והרי שבטלפון בשעת לילה מאוחרת, כשההורים מקווים לדלות איזה אות חיים ממני, אני יכול רק להנהן בנימוס מהקצה השני של העולם.
ואיך מתארים בכלל את חייו של לוחם ישראלי?
עמדתי שם ביום שרבי של סוף יוני ישראלי במיוחד, משתדל שלא לעוות את פניי מכאב. לכל זווית שאטה, המשקל על כפות הרגליים יאיים למוטט אותי לדשא החם, לוחץ את השלפוחיות הגדולות אל הקרקע, מרגיש כאילו הייתי הודי בפרסומת של מקדולנד'ס.
מי המשועמם שהחליט ללכת על גחלים?
עומדים בדום, עוברים לנוח, ומנסים בכלל לעכל את הרגע. הרס"ר ממלמל לעצמו, המג"ד מברך אותנו על דרכינו הקשה, אך ראשינו במקום אחר בכלל. בעננים.
אחרי 70 קילומטרים ברחבי עמק-יזרעאל, רק חיכיתי לראות את החיוך על השפתיים ואת הברק בעיניים, כשמפקד הצוות שלי יעמוד מולי, יגיד דבר מה בצחוק של ילד, ויחבוש לראשי את הכומתה החומה של חטיבת גולני.
המג"ד, אייל אסרף שמו, אמר שכעת אנו לוחמים. אחרי שטיפסנו הרים, חצינו נהרות, שחינו בביצות וקרענו מטרות- מסתבר שאנחנו מוכנים לעמוד בקו החזית הראשון, מוכנים לספוג את הטילים והכדורים שמהצד השני, ולהחזיר לחזירים האלה כפליים. ובכל זאת, אני לא יכול להפסיק לתהות האם זה מספיק. האם כל ההכשרה שעברתי עד כה, ההכשרה הרגילה שלפני המסלול של הסיירת- האם היא תספיק בכדי שאוכל אני להרוג את המחבל, ולא הוא אותי.
כשישבתי לצד עומר, מפקד הצוות שזה עתה התחלף לי, באוטובוס היורד מהגליל העליון לכיוון השרון, שאלתי אותו את אותה השאלה. כרגיל, התקלתי אותו בשאלה קצת מביכה. הרי אחרי הכל, הוא האדם שעמד בראש המסע המפרך לתואר "לוחם בגולני", וכעת הוא מתקשה להסביר לי במה שונה אני ברגע האמת, כשהכדורים שורקים מעל הקסדות והפיח, מאותו הכלומניק שהצטרף לשורותיו של ארגון טרור. אני מקווה לא מקווה לדעת יום אחד את התשובה האמיתית. לדעת שלא לחינם אני זוחל על קוצי-ארץ-ישראל, כפי שאחד ממפקדי הסיירת הגדולים אמרו, במקום לקפוץ מעל צמיגים בוערים בסרטונים מגוחכים להפליא של החמאס.
זוהי כבר שעת לילה מאוחרת, ואני עומד לי על ראש כיפה, אחת מיני רבות אותן טיפסתי הלילה, ומסתכל סביבי. ברחבי החושך הסובב אותי אני יכול לראות את אורות פנסי-הראש של החבר'ה האחרים, המחפשים את דרכם באפלה אחר ציורים וכתובות ברחבי המדבר הגדול שצפונית לדימונה.
הניוו הארוך ביותר שניווטתי עד כה, ואני לא מוצא את עצמי מהרגע הראשון. ממעל חולפים עשרות מטוסים, חלקם בגובה נמוך משטיח, מאירים בזרקורי ענק על השטח, כאילו טסו הלוך ושוב רק בשביל לחפש אותנו. בין הכוכבים הגבוהים חלפו להם עשרות כוכבים נופלים ועצמים לא מזוהים, כך שלא פעם הסתכלתי בעיניים פעורות וחיוך קל בחבריי לחוליה, כאילו שואל: "המתקפה ממאדים התחילה?!"
אני תוהה איך אגיב כשאצא לבדי לשטחים הגדולים והעזובים של המדבר בשעות הבאים של הניווטים, וחס וחלילה אתחיל להתברבר. האם אתעשת ואדע לצעוד אל נקודת הסוף, תופר כמה שיותר רכסים על הדרך, כשבלילה כל אחד נראה כהר האוורסט בכבודו ובעצמו? או שאבין ברגע הזוי למדי שמאותו הרגע, נגזר עליי לחיות כבדואי?
אבל לא נכון להציג את עצמי כחסר יכולת- אני יודע לנווט, ואני אפילו עושה את זה טוב. אבל כשערפל כבד נופל עלייך באמצע הלילה בגבעות גורל שעל יד להבים, וכשהבן זוג שלך לניווט טוען שהנקודה נמצאת בכלל במקום אחר לגמרי, אי אפשר להגיד שהבטחון לא מתערער, ולו במקצת. להגיע לנקודה מוכרת כל כך מניווט קודם, ולאבד את הצפון, תרתי משמע, רק בגלל קצת עננים- זאת מומלצת, על אף שתשימו לב שאוצר המילים המלוכלך שלכם שופע יותר ממה שחשבתם...
כבר ארבע שבועות ניווט, כשכל לילה אנחנו מוסיפים קצת יותר מ20 קילומטרים לקילומטראז'.
הדבר שאני הכי נהנה ממנו היא העובדה שאני לומד להכיר את הארץ היפה שלנו, וגם את החורים הכי נידחים שלה, כמו מושב "נטף" בהרי ירושלים, שיושב מול נוף הרים וים, בלי יותר מדיי בני אדם באופק- והרי כמה שפחות, כך יותר טוב. אמנם אנחנו מנווטים בלילות, אבל כשהתרגיל הבלתי-מתוכנן של אחרי הניווט חודר ליום, אני לא יכול שלא לעמוד שניות ארוכות מול הנופים האדירים של בקעת בית הכרם שמעל הכינרת, עוד אני מטפס במשך שעה וחצי ארוכות על צלע הר תלול וסבוך להחריד את "הר כמון" הענק, כמן אקט איתנות לסיכום השבוע הארוך.
אני אגיד לכם את האמת, בדיעבד אלו באמת ימים טובים, על אף חוסר השינה, האוכל המזעזע, ואלפי הזבובים שהתגודדו כחמולות ערביות במלחמת-העצמאות כדי לתקוף כל חייל וחייל שמנסה לתפוס כמה שעות שינה מעטות עד לתחילת הלימודים לניווט הבא. אחד הדברים שדחפו אותי הלאה לעוד כיפה או עוד ואדי סבוך לחלוטין (אגב, לטיולים באזרחות, אלו מקומות אדירים ממש) היא המחשבה על קערת הכריות הענקית שאטרוף ברגע שאחזור הבייתה. ובהחלט היה שווה את זה, עליי לציין.
אחד הדברים שתמיד העלו חיוך על פניי לפני הגיוס, היא הפנטזיה על ההורים שלי מחכים לי עם סירי אוכל בבית. לחזור הביתה לקציצות, ספגטי בולונז ושניצלים עד קצה השולחן- וכמו גולנצ'יק טוב אטרוף הכל ולא אשאיר פירור.
והרי בתור חייל בודד, הייתי מצפה שדבר זה יישאר בגדר פנטזיה לשנה וחצי הראשונים בצה"ל.
כך שלא סתם הסתובבתי עם חיוך מטופש על הפנים במשך כל השבת, כשהחבר'ה ההולנדים שלי הגיעו לבקר אותי בשטח 100 בצפון, זהו הבסיס בו אני נמצא עכשיו (בסיס ההכשרה של גדס"ר גולני), עמוסים בקציצות ושתייה קפואה, ששברה קצת את החמסין, שהתחרה בקציצה על ליבי המומס.
הייתי גאה כל כך לעמוד ברחבה הגדולה בצומת גולני, כשאני יודע שההורים שלי רואים לראשונה את בנם החייל עומד במדי ב' מסריחים כל כך מזיעת 70 הקילומטרים של הלילה, כשהווסט מכסה את גופו, והנשק יציב בשתי ידיו. היה לי כל כך חשוב שיראו את החבר'ה שלי ואותי, כפי שאנחנו נראים באמת. לא על מדי א', מחויכים מרגע היציאה הביתה.
היה כל כך כייף לראות שוב את אחיי הקטנים, ולבלות איתם שעות באילת (מלון הילטון "מלכת שבא" היה כל כך מאכזב...) בבריכה או על שפת הים, ולהעניק לאחי יובל, שבדיוק חגג בהולנד את יום הולדתו ה18, את חולצות הצוות שלי, שאיתן הסתובב לכל מקום שאליו הלך בגאווה גדולה. פתאום הייתה לי משפחה, ויכולתי לרגע להוריד את מסיכת הלוחם החזק, ופשוט לבכות מכאבי התופת שתפסו ברגליי אחרי המסע- אותו סיימתי כבר בדמעות של ממש.
וכשנסעתי אליהם לחופשה בהולנד, לא יכל להיות מאושר יותר ממני.
או אז לקחתי את יובל ליער, והראיתי לאחי המורעל יותר מהתפוח של שלגיה איך מדלגים מול האויב בצה"ל, כשאנחנו אוחזים בענפים כנשק. גוליית היה צוחק לנו בפנים.
לקום בבוקר ולשחק באקס-בוקס שעות ארוכות, לטייל בזמני החופשי ביערות הגדולים שאליהם התגעגעתי כל כך, לרוץ את 10 הקילומטרים לים וחזרה ב46 דקות בלבד, ולראות עוד נופים עוצרי נשימה- גם סופרמן זקוק מדיי פעם למנוחה שכזו...
אני אישית ישבתי מול הסרטון ולא יכולתי לשלוט בדמעות ההתרגשות שחלפה בכל גופי.
עוד אני צופה באנשים מתנפלים בצרחות אושר ממש על יקיריהם, תהיתי איך אימי תגיב אם אצליח לחזור בחיים מהמלחמה הקרובה. האם גם תתנפל עליי באהבה וגעגועים חסרי מעצורים? האם תצליח לגרום לי לבכות כתינוק?
כואב לי שאיני יכול לכתוב יותר, ולספר קצת יותר. אני לא חושב שמישהו אי פעם ישב לקרוא את הבכי שלי על המסלול הקשה בסיירת גולני, לשאלתכם- אבל היי- כל אחד והסטיות שלו ;)
עד לפעם הבאה, שבתקווה תהה קרובה יותר, כי חבל לי שכל כך הרבה פרטים התמסמסו להם בין כל השניות חסרות השינה בחודשים האחרונים.