בקושי הספקתי לנשום ממעבר הלחצים בין פסגת החרמון למישורים של השרון, או לא להשתנק מהמהירות בה טרפתי את ההמבורגר 330 גרם שהזמנתי ב"אגאדיר" שנפתח ממש על יד הבית שלי- וכבר מצאתי את עצמי מקשיב למלמוליו של נהג מונית זקן על שירותו בצבא, עוד אני משתדל שלא לרעוד מדיי בכסאי, בדרכי לנמל התעופה. בדרכי הבייתה.

שוב מצאתי את עצמי בבגדים שלי, אלו שלא צבועים בזית וזיעה, עומד בין אלפי הישראלים שמחכים לצאת לראות קצת עולם. כניראה הם לא מודעים לכך שטיול רגלי בנחל מירון יהיה טוב יותר מכל נוף שיחזו שם על גדות האגמים וההרים המושלגים של אירופה.

אולם המבקרים היה כל כך עמוס, והפקידות שרפו את קלידי המקלדת. או לפחות כך היה צריך להיות. ישראלים שמתווכחים על כל דבר, ומרפי שגרם לי לבחור דווקא את התור שפשוט לא זז במשך 40 דקות- לא נתתי לכך לפגוע בחיוך האדיר שעל פניי. אחרי חודש עמוס כל כך, ידעתי בכל ליבי שגם לי מגיע קצת שקט.

לאחר שעה, מצאתי את עצמי יושב בין כל ההמונים בטרמינל החדש, מקשיב לצליליו של הווארד שור. אני תמיד אוהב לראות את חיי כאילו היו סצינה מסרט דרמטי במיוחד. חסרים לי ריגושים בחיים?

מדהים איך אותם צלילים נמוכים גרמו לחוויה פעוטה שכזו, לכאורה, להיראות כאילו אני נפרד מארץ ישראל לעולם ועד. וכמו שהמאסטרו אוהב לזמזם לעצמו במקלחת, עוד הוא מתחכך בבחורות צעירות: "מוזיקה! ללב היא חודרת..."

בכלל, אני כל כך נהנה מזה בשעת ההמראה או הנחיתה, כאילו רגע המגע הניתק או המתחבר של המטוס עם הארץ הוא הרגע הגורלי בין חיים ומוות. לראות את המשטחים הירוקים של הולנד נפרשים תחת המטוס, ולראות רק חצי מהמחזה, כי כמובן שנפלתי על הכסא שיושב על הכנף. מרפי...

לא אשכח את אוגוסט לפני שנתיים, כשרק עברנו לראשונה להולנד הקיצית, והשמש האירה את הנחלים, המרחבים הירוקים, הכפרים הקטנים בהם גגות הבתים מנצנצים לצלילי נהמות של פרות בריאות- כאילו ראיתי את האישה היפה ביותר בחיי, ועוד עם איזו מוזיקת רקע שגרמה ללב שלי לנסוק היישר אל מחוץ לאטמוספרה. כעת, במשך רבע שעה הטייס רק נאבק לחדור את שכבת העננים האדירה שהסתירה את השמש המחויכת מלבבות הגולייתים המסתובבים להם שם למטה, בין יערות אפורים, רוח קרירה במיוחד ומראות שאליהם נעשיתי אדיש מדיי. אבל היי- אין כמו בבית!

איזו תחושה זו לצנוח בחדר המוכר כל כך, על כסא המחשב, לפתוח דף אינטרנט במהירות הבזק, ושאותה תחושה ישנה ומוכרת תאחה מחדש את השברים שנשארו ממני מהמסלול הצבאי. לראות שוב את החיוך על פני הילד הממושקף שחיכה לראות אותי כל כך הרבה זמן, ואני אותו. לחבק את אחי השני, ולהרגיש את הלב מתפוצץ מגעגוע, ואת העיניים מתמלאות דמעות מאושרות.

ואז לשבת לשולחן החגיגי בערב ראש-השנה כשאליו ישובים גם אורחים זרים, ולשמוע בגיחוך קל את אבי מספר באנגלית קלקלת מדוע אנחנו מטביעים תפוחים בדבש. איזה מאכלים נשאבו שם אל כרסי אשר הלכה וטפחה, עוד מעברו השני של השולחן קלטתי זוג עיניים שחיפש את שלי לאורך כל הארוחה. ביום המחרת כבר אמצא את עצמי מביט אל תוך אותן עיניים מטווח אפס, למחזה בניין הפרלמנט ההולנדי העתיק בעיר האג, כשהן אט אט נעצמות לנשיקה.

לא תסכימו?

סוף השבוע הראשון בחזרה בבית חלף לו, ובפתח עמדה לה הרפתקה חדשה. חזרתי ולבשתי את בגדי המסע הישנים של ראש הממשלה הזקן, חבשתי לראשי מגבעת, זללתי עוגות תפוחים בכדי שאתאים את עצמי לתוך החליפה המהודרת, לחצתי על הכפתור האדום, ויצאתי עם אבי, ידידה שלו משכבר הימים ומוכנית הוולוו הנאמנה שלנו לטיול באלפים האוסטרים!

הולנד הייתה אפורה כאילו הייתה הבמה לסרט חדש של טים ברטון, אך ככל שהתקדמנו לתוך גרמניה- לכבישים המהירים, לגבעות שהחלו לצוץ ולכפרים הקטנים והיפים כל כך- המועקה שישבה על ליבי מהאכזבה שאירופה סיפקה לי, נעלמה כלא הייתה. כאילו שחכתי לנער מהנעל איזה סלע שנתקע בתוכה במעלה החרמון. מצחיקה ההשוואה של אירופה לילדה מתבגרת. הולנד היא כנראה הילדה עם הצמה הכי יפה בגן, וככל שמדרימים לכיוון אוסטריה, שוויץ ואיטליה, אפשר לראות שהילדה...מתבגרת? איזה הרים ראינו שם בדרך...

עצרנו לראשונה בעיר נירנברג, שם נחקקו החוקים האנטישמיים הקשים בשנות ה30 של המאה הקודמת, ובסוף המלחמה הקשה שידעה ההיסטוריה האנושית- גם הוצגו לראווה בחוצות העיר בלונדינים תלויים מהצוואר. דרך מוזרה לשווק בגדי אופנה, אבל לכו תבינו את הגרמנים האלה- הם לא שותים את התה עם חלב...

לנסוע בתוך עיר מודרנית, ולפתע להיתקל, ממש כאילו זהו מקרה טריוואלי ורגיל- במגדל שמירה הבנוי כחלק מחומה עתיקה של עיר שראתה ימים אפלים בתולדותיה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה התרגשתי לשלוף את מצלמת הNikon D90 שלנו וללחוץ על ההדק כאילו הייתי בעוד מטווח קלעים בעוד יום שלא נגמר במסלול הצבאי.

טיילנו לנו ברחובות העיר, הסתננו ל3 קתדרלות שונות, שכנראה לא יצליחו להתחרות עם אלו הצרפתיות הבנויות בסגנון הגות'י שאני כל כך אוהב. יש משהו בקתדרלה ענקית ומכוסה בפסלים, שגורם לי להיות מהופנט. כאילו אני מחפש את הסודות האפלים שאפפו את המקום לאורך מאות השנים. ולמי שמכם שזכה לצפות ב"שם הורד" עם שון קונרי, יכול בהחלט להבין מה אני מחפש. בדיוק כמו לשכב באיזו פיסת טבע, להניח את הראש על כר דשא ולהביט בכוכבים- לדעת שבמרחב האדיר יש דבר מה שלא מובן לי. להרגיש את הסקרנות אחר הבלתי נודע מתפוצצת בקרבי.

כמה טוב לחיות בסרט.

הערב כבר החל לרדת, ואנחנו מיצינו את הנופים שיש לעיר השטנית להציע, וגם הצלחנו לסחוט את תו החנייה עד תומו. עלינו בחזרה לוולוו, ונסענו במשך שעה וחצי לעיר מינכן, שהתכוננה באותם ימים לפסטיבל ה"אוקטובר פסט". בימים הבאים כל גרמניה תהה תישטף בגברים ונשים, צעירים ומבוגרים שיצאו במחולות ברחבי הערים, ושבילי היערות בבגדים מסורתיים מצחיקים למדיי, ישתו יותר מדיי בירה, וישכחו שהם שאבותיהם רצחו אנשים חפים מפשע. איזו רשעות!

הורדנו את הנוסעת שלנו, אותה ידידה של אבי העונה לשם סמארה,שהייתה לקראת סופו של טיול בן שנה ברחבי אירופה המסתורית- והמשכנו אנו לכיוון הגבול עם ארץ הולדתו של הממזר מספר 1 באותה ארץ. הלא היא הארץ שבה הגבעות מתעוררות לחיים לצלילי המוזיקה.

נסענו בכביש חשוך כל כך, כך שרק בבוקר יום המחרת, בו אפתח את וילון החדר שלנו בבית המלון היקר שמצאנו על הדרך, אבין כמה גדול היה הפספוס. כשנתתי לקרני האור לשטוף את החדר, את עיניי שטף לו נוף של גינה חמודה, עם אגם מלכותי במרכזה, ובו צפרדע המחכה לנסיך. ומעל האגם, ראיתי בעיניי פעורות, עמד לו הר אדיר ותלול, מהסוג שלא בארץ הקודש. וכמו ילד קטן, הבטתי באבי שזה הרגע סיים להתגלח בעיניים מתחננות לעוד.

הוא הביט בחיוך, הוציא איזו נהמת "אוהו!", ופתח את הדלת כדי שנוכל לרדת לארוחת הבוקר.
ארוחות הבוקר בחו"ל דלות מאד יחסית למחיר או לסטנדרנט שהתרגלנו אליו בארץ הקודש, והן בדרך כלל מלוות במבטים חשדניים מצד הפקידה הקשישה בדלפק אם הוצאנו הגה שעוצמתו הייתה גבוהה מלחישה. הרגשתי כאילו ישבתי לא פחות מלשולחנה של המלכה אליזבת', אבל אני מניח שאני כבר אמור להיות רגיל לנימוסין ששרדו מתקופת הרנסנס, בדיוק כמו חבורה של יצורים ירושלמים שכנראה לא שמו לב שזאת לא בדיוק פולין "האהובה" שלהם.

אחרי כמה טוסטים עם חמאה וריבה ודבש, יצאנו אל הדרך, בפה חצי נפול, למראה הגן עדן אליו נכנסו מבלי לדעת.

נכנסו למכונית המהודרת שלנו, אמרנו להיתראות לאוטוסטראדות הגרמניות, בהן מכוניות עקפו אותנו משמאל גם במהירויות של 150 קמ"ש, כאילו צחקו עלינו "צעירים..."- ויצאנו לעבר הגבול עם אוסטריה. איזור העיר אינסבורג הוא תחילתם של האלפים, ומהרגע הראשון מצאנו את עצמינו נוסעים אל תוך עמקים והרים, נחלים וגבעות, כשבדרך אני נהנה מהכפרים הקטנים, בעוד אבי משתדל כמה שיותר לשמור את העיניים על הכביש.

נכנסו לעיר, והשעה הייתה כבר מאוחרת יחסית. אני, אחרי שסיימתי לצעוד מאות קילומטרים ממש כמה ימים לפני הפלישה לביתו של היטלר, חיפשתי נואשות טיול רגלי בהרים המושלגים שהתנשאו אל על.

והרי בדרך, כשעצרנו באיזו תחנת מידע לתיירים, ראינו שלא משנה לאיזה כיוון נביט, ולאיזו פסגה נשאף- לכל מקום יש שביל טיולים שמוביל אליהם. ולכן הרגשתי כאילו נכנסתי לגלידריה טובה, ועכשיו נותר רק לבחור את הטעם הטוב ביותר, לפני שהחנות נסגרת. ומי מכם יודע איזו משימה קשה זו!

הסתובבנו לנו קצת בעיר, אכלנו איזו פיצה מכוסה בבייקון, שעל אף שדיי נגעלתי מהמראה, כל ביס היה טוב יותר ממה שציפיתי- כמו הבחורות של ג'ק בלאק, מ"הפנטזיה של הל"- ויצאנו אל הדרך. הגענו לכביש צר מאד במעלה כפר קטן בחוצות העיר, ובסופו הייתה חניה קטנה עם מספר מכוניות, כנראה של מטיילים, שכן המסעדה המקומית נראתה כאילו נשכחה שם מאיזה סט צילומים ישן של מערבון אמריקאי. הבטנו אל היער שמעלינו, והתחלנו לעלות בשביל שחדר בין ענפיו. לא היה לנו בדיוק מושג איפה אנחנו, אבל ידענו שאנחנו רוצים להגיע לרכבל שמגיע לפסגת ההר שממעל. כמובן שיש שביל הליכה עד למעלה, אבל לאבי לא היה רצון להתחיל לטפס במשך 6 שעות את שביל הנחש בשביל קצת שלג והרים מחודדים.

אחד הדברים שאני שונא ואוהב כל כך בטיולים מסוג זה הם השבילים הצדדים שנכנסים לעומק היער, ומטפסים אל על בצורה שונה מאיתנו. הרגשת פספוס נוראית אוחזת בי כשאני ממשיך בדרכי שלי.

לאחר שעה של טיפוס מהיר, כמה מבטים חטופים על נוף העיר האדירה השוכנת לה בעמק מתחת, מצאנו את עצמינו עולים לרכבל היקר, ממלמלים אחד לשני בהתרגשות. עוד הרכבל מטפס באיטיות במעלה ההר, פונה אלינו קשישה מקומית בחיוך, "אתם ישראלים?". מריה הציגה את עצמה, וסיפרה שהיא מורה בבית ספר יסודי ששבוע לפני כן חזרה מביקור ביד ושם מטעם פרויקט אירופאי ללימוד נושא השואה לצאצאי הרוצחים.

מריה, כך מסתבר, שילמה 21 יורו בשביל לעלות להר, רק בכדי לשתות קפה עם חברה עם קצת נוף של הרים מושלגים בצד. שם, בפסגת העולם מבחינתי, גן עדן שלם נפרש לרגליי, ואני ואבי לא יכולנו שלא לרוץ מזווית לזווית, ולהצטלם בכל דרך אפשרית:

כשהערב ירד, טיילנו עם אותה מריה וחברתה שביקשו להראות לנו את עיר מולדתן- התעקשו שביום שלמחרת נצא לחרוש את רחובות העיר, אבל ליבינו כבר פנו מזרחה, לכיוון העיר זלצבורג, עיר מולדתו של המלחין הגדול ביותר שידעה המדינה. או העולם כולו?

זה היה יום גשום למדיי, וידענו שזה יהיה יום טוב לראות קצת עיר, ולווא דווקא נופים. יצאנו לדרך, ובין המוני הגרמנים והאסייאתים שמגיעים לכל חור אירופאי, בדיוק כמו אחינו למורשת ישראל, למדנו קצת על החיים של אמדאוס מוצארט, בין היתר גם שלא נכנסים למסעדה יפנית ריקה מאדם. אילו רק היה לי הנשק שלי עליי, המלצר הזה לא היה רואה את יום המחר!

בשני המוזיאונים על מוצארט, במקום להתעניין בעובדתו המרובה לאורך השנים, דווקא דבר אחר ומסתורי העסיק אותי, והוא עץ משפחת מוצארט. במקום לנסוק למחוזות רחוקים על גבי הצלילים, ריתקה אותי העובדה שכל כך הרבה מוות פקד את העולם באותם ימים. לא מספיקה העובדה שגברנו על מיליארדי זרעונים במלחמה על ביצית אחת ויחידה, מרגע בו יצאנו כסטואי גריפין מהרחם, אנו נלחמים מלחמה נואשת ליום נוסף על של חיים על פני הכדור. אמדאוס עצמו היה שורד שני ואחרון בסך הכל מתוך 7 ילדים אשר נולדו להוריו. ולחשוב שרבים מתו בגיל 40-50, כשהיום, לפחות לפי סבי הפילוסוף- זהו הגיל בו אדם באמת מתחיל לחיות.

לאחר שירדנו מהטירה האדירה שמתנשאת מעל העיר, מצאנו את עצמינו נכנסים לאוהל גדול, בו יושבים מאות מקומיים, שותים בירה וזוללים עופות שלמים. הלהקה המקומית הייתה לבושה בביגוד מסורתי, וניגנה לחנים מקומיים לרקע הצחוק המתגלגל. רוצחים...

יצאנו מהאוהל בחיוך, וחשבנו לחזור לשם לארוחת ערב.

הוצאנו את המכונית מהחניון שהיה בנוי ממש בתור ההר, ויצאנו לעבר בית המלון שלנו.

יצאנו לפרברי העיר, עד שהגענו לגן גדול, ובמרכזו אחוזה לבנה. Villa Von Trapp נקראת היא בפי המקומיים, ומסתבר שזו הוילה המקורית, בה חייתה משפחת וון טראפ המפורסמת מהסרט "צלילי המוזיקה"!

מכיוון שאני לא מעריץ גדול של הסרט הישן כל כך, העובדה הזאת לא שינתה לי יותר מדיי. אבל השניצל הוינאי שאכלנו בהמלצת פקידת הקבלה היה פשוט מעולה! מלוח בדיוק בצורה הנכונה, עטוף בהמון פירורי לחם ושמן שגרם לו להיות קריספי  כל כך, ואז לטבול אותו ברסק דובדבנים- שזהו רעיון יפה, אבל אני אשאר עם הקטשופ שלי, תודה.

ביום המחרת טיפסנו על הר נוסף, מושלג בחלקו, אך עקב שכבת העננים הכבדה שרק החלה להתפוגג, יכולנו רק להציץ מדיי פעם על זלצבורג ממבט על:

גם שם, אבי העדיף שלא לטייל בשבילים הארוכים אל תוך היערות וסודות הרכס הגבוה כל כך, ולאחר שעה מצאנו עת עצמינו חזרה במכונית, לכיוון העיירה האלשטט, שבה נימצא מכרה המלח העתיק בעולם. וגם אחד האגמים היפים בעולם.

בדרך חלפנו בין גבעות, עמקים נחלים והרים, ועם תבלין אור השמש- זאת הייתה ממש סעודת מלכים לעיניים:

כשהגענו להאשלטט, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. לפנינו נפרש אגם אדיר ומדהים ביופיו, כשעל גדותיו, מכל כיוון, התמקמה לה עיירה אחרת, קטנה ורחוקה מכל ציוויליזציה אחרת. אני ואבי לא ידענו כיצד לעכל את המראה, שכן הוא נראה פשוט כמו תמונה מעובדת היטב בפוטושופ. לא רצינו להאמין שאלו מראות אמיתיים.

זו הייתה שעת צהריים, ונדהמנו לראות שהמקום היחידי שבאמת מוכר אוכל אכיל בעיירה היה דוכן של טורקי שמכר שווארמה בטוסט עם יוגורט. גועל נפש.

הבן אדם זיהה כניראה שאנחנו ישראלים, ואבא שלי, שדי נלחץ מהרעיון משום מה, דיבר אליו בתקיפות כזו, עד שכמעט מצאנו את עצמינו בתקרית בין-לאומית.

כשהתחלנו ללכת לכיוון הביקור במכרה המלח בן 7000 השנים, יצא לי לשמוע ישראלים מקטרים בבית קפה על כך שהמקום לא יפה כמו שהם חשבו, ואיזה ילד שואל את אביו: "מי רוצה לגור במקום המכוער הזה?". כן, פלא שרצחו אותנו בשואה?!

בכל מקרה, הביקור במכרה המלח היה נחמד, כשהלבישו אותנו בבגדי אסירים, והכניסו אותנו למערות עמוקות מתחת לאדמה, שם ראינו איך כורים מלח, בין אם בעבר ובין אם בזמן המודרני. במכרה עצמו יש פיר שאותו צריך להתגלש, והוא בגובה של 64 מטרים. בנו שם מן מגלשה מעץ, ובסוף הייתה טלוויזיה שהראתה תמונה של המתגלש צורח מהנאה, ואת המהירות שלו. זה אומר שזללתי יותר מדיי בטיול הזה, אם המהירות שלי הייתה השנייה הכי גבוהה בכל הקבוצה, אחרי האדם ששקל 170 קילו?

יצאנו מהמכרה, אחרי כמובן שהתרשמנו עמוקות מהסיפור על הכורה שנהרג בפנים, ומצאו את גופתו, יש הטוענים, כאלף שנה לאחר מותו. מה לא אומרים בשביל כסף? מי כמונו יודע...

כמה אנטישמיות בפוסט אחד! אבל אחרי הכל, אני בריטי. ובמציאות גרמני.

חזרנו למלון, ואחרי שהתמוטטתי לשעתיים על המיטה, יצאנו לאכול צלעות חזיר באותו פאב מקומי שבו אכלנו ביום האתמול, על אף שהייתי מפוצץ מבייגלה המכוסה בשוקולד Milka- הו, מאמא.

הבשר היה רך מדיי, ושמן מדיי- אבל תמיד כייף לקרוע עם השיניים בשר מחתיכת עצם. ושלא יגידו שאנחנו לא בנויים לאכול בשר.

ביום המחרת יצאנו בחזרה לכיוון הבית, לאחר שהבנתי שעדיף שכך, אם אני רוצה לזכות בעוד כמה ימים של בטלה גמורה ברגילה הזו, לפני שאני חוזר למדי הזיעה. החלטנו שהתחנה האחרונה תהה "קן הנשרים" שהינו בית נופש שנבנה בזמן קצר במיוחד לכבוד יום הולדתו ה50 במספר של הפירהרר, הלא הוא אדולף היטלר. מקורביו לשלטון בחרו לכבוד העניין את הנקודה היפה ביותר שראיתי באירופה מימיי. עם דרך מתעקלת הבנויה על צלעו של מצוק חדר במיוחד, טיפסנו בין עצי היער האדיר ואלפי התיירים אל משכנו של הצורר, זה שנכבש על ידי האמריקאים בסדרה "אחים לנשק". זהו מקום להיקבר!

הנופים שנתגלנו לנגד עינינו היו לא יאומנים. כלו מראות מהסוג שמשאירים אותי בהרגשה של חוסר אונים מוחלט- רעד בידיים, ותאווה הבוערת בלב למלא את נפשי במטעמי הטבע. עכשיו אני כבר לא בטוח שהייתי בגרמניה, אלא ביוון- היישר על הר אולימפוס!

שם, בפסגת היופי העולמי, אגב- פגשנו זוג אמריקאים שממש התרגשו לשמוע שאני לוחם בצבא. האישה גנחה מהתרגשות כאילו לא ידעה הכיצד להודות לי על כך שבחרתי להגן בגופי על העולם. ממש הרקולס!

נסענו בין עיירות, הרים, אגמים וערים- והדרך ארוכה, ואני ציפור בליל סגריר. יותר מ12 שעות חרכנו את הכבישים הגדולים שחוצים את ארץ-האב, ובדרך היינו חייבים לעצור למנוחה במינכן, שהתכוננה לאירוע הגדול של השנה- פסיטגל גיבורי על! שנצפה על ידי מליוני גרמנים שיכורים מבירה.במינכן, אגב, נכנסו לפאב הגדול שבו אדולף היטלר נשא את נאומיו הראשונים לאספסוף המקומי. שם, בפינה חשוכה, בלילות הקיץ החמים, עמד לו עם כוס בירה זולה ביד, וקרא לגרמניה מחודשת, ויהודים עם אף קצר יותר. היום, לעומת זאת, המקום מלא בצעירים שנהנים לצחוק ולזלול עוף ובירה בכוסות ענק, לצלילי התזמורת הלבושה בלבוש מסורתי. כל כך הרבה בחורות יפות ישבו להן ברחבי האולמות הגדולים של הפאב העתיק, עד שהרגשתי כאילו נכנסתי למערבולת. מסוחרר ממש, בחוסר נוחות מוחלטת- גררתי את אבי החוצה, עוד הוא יורה פלאשים לכל עבר.

בסביבות חצות הגענו חזרה לביתינו הקט שבהולנד האפורה, וליבי החל לספור את השניות לאחור עד לרגע בו אצטרך לסגור את רוכסן המזוודה, ולעלות על הטיסה חזרה לארץ הקודש. 3 ימים בצבא נמרחים כמו נצח, כאילו היו ביחס לימים בחייו של כלב. כלב אשפתות. ובכל זאת, שלושת הימים שנותרו בחיק המשפחה חלפו כלא היו, ואחרי שהספקתי להתבטל כבטטה אמיתית, מצאתי את עצמי חוזר בערב יום הכיפורים לשדה התעופה בן גוריון, כשהמפקד שלי מחכה עם הפקודה לחזור כבר באותו היום לבסיס, בכדי לעמוד בש"ג כמו דחליל. כמובן שלא יכולתי להגיע, אלא אם הייתי רוצה לעשות טיול אופניים נחמד לצפון באהבה. לפעמים קצינים בגולני נוטים ללכת עם הראש בקיר, כאילו כל דבר שיעשו שווה ערך לכיבוש החרמון בידיהם החשופות.

וכך נגמרה לה תקופה נוספת. רגילה שחתמה תקופה מהקשות שבשרי שרד, כאשר חזרתי לסופו של שבוע אונס אמיתי, "מכין לוט"ר" בשמו המקצועי, בו חבריי לצוות נאנסו מבוקר עד ערב על האדמה הקדושה של חצור הגלילית העתיקה, שם דרומית מעט לקריית שמונה. זחילות, הליכות סרטן וסחיבות פצוע בעומסי חום משוגעים, תרגולי מצבי ירי במשך שעות ארוכות מספור, ומשמעת נוקשה כל כך, עד שחבריי לצוות הודו שכשלבסוף הגיע הזמן להשלים לגוף מעט כוח בחמש וחצי שעות שינה בלבד, הם שמו לב לפתע שהם לא הוציאו הגה מפיהם כמעט לאורך כל היום- הרי כל הגה יזכה, לדברי קצין הטרור של היחידה, את הצוות בנשיקה ארוכה מאמא אדמה.

היום, כמעט חודש שלם אחרי החזרה מהכיבוש ההיסטורי של אוסטריה האדירה, אני יושב אי שם על יד מודיעין, במתקן אדם- בקורס לוחמה בטרור. הורדתי לפחות קילו בשבוע הראשון, וזאת על אף הוופלים והגלידות שהספקתי לטחון בסופי השבוע- ואת התשובה לשאלה "איך?!", אני אשאיר לדמיוניכם הבריא. היה לי מאד קשה לחזור למסלול בסיירת גולני אחרי הרגילה, עד למצב בו הייתי זקוק שאבי ימלמל ויחזור על דבריו במשך שעות בשיחת הטלפון ההיא מהולנד, רק בכדי שאמצא קצת כוחות לעלות בחזרה על מדי הא', ולנסוע לבסיס. רגע השבירה הגדול ביותר שידעתי בחיי, כשנפשי מאסה מהזמנים הקצובים, החוסר שליטה המוחלט בחיי, חיים בצילם של 20 חבר'ה אחרים, ותשישות תמידית מעבודה בכל שנייה אפשרית ביום. במיוחד כשזה בעומס חום.

היכן היא המוטיבציה שאיימה להרעיל את ליבי לפני הגיוס? היכן הוא הרעל שבער בעיניי כשזחלתי על החולות הקפואים של רחבת הגיבושים לפני כמעט שנה? היכן היא התשוקה לשרת את המדינה?

כשהראש תקוע עמוק באדמה, תרתי משמע, כמו בת יענה- קשה למצוא את הרגע בו אשב לבדי באיזו פינה נידחת, אביט אל על, אל ההרים הגבוהים של הגליל העליון, הצבועים בשחור עמוק בעוד לילה בשטח אש מאה, אקשיב למילים היפות של חיים גורי ב"שיר הרעות", ואזכר במטרה האבודה שלשמה אני הורג את עצמי לאט לאט.

קשה להיות חייל בודד.

זהו זה לבנתיים,

אני כל כך שמח שאחרי שהפסקתי לכתוב את הפוסט הזה מתוך הלחץ האדיר שאחז בי לפני החזרה לבסיס לפני כשבועיים, מצאתי שוב את המילים לתאר לכם את אשר חפץ ליבי, ואשר נצרב לעד בבשרי החשוף.

מתי כבר אזכה לראות את האור? מתי אוכל להגניב מבט אל החזה ולראות את סיכות הכסף מנצנצות להן באור השמש הדליל של החורף, מזכירות לי את הגיהנום אשר עברתי. את התקופה הקשה ביותר בחיי. את התקופה בה הפכתי לגבר. זו בה הגשמתי את חלומי הגדול כל כך.

מי ידע שכך אהיה? שבכמה לילות ללא אמא אהפוך מנער ואהיה לבחור המסתער קדימה, בין אם על מטרות קרטון מרושעות או על הרי האלפים המושלגים, אי שם בחלומותיכם הטובים ביותר.

שלכם,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שמוצא נחמה בגברת מנומשת המעוטרת בכחול וזהב, המאיימת להרעיל אותו בהפסקת תה עם ביסקוויטים.