נגמר / עידן עמדי

אני יושב עכשיו קרוב אל השמיים, מנסה למצוא תשובות לשאלה.

לא אשכח איך בכוחותיי האחרונים, בין זעקות שבר לשאגות של נמר, רצתי אל תוך סופת השלגים המשתוללת במעלה החרמונית, 40 ק"ג על גבי בתיק רעוע, אך בעיקר עייפות של 100 350 ק"מ שרגליי טעמו מן הארץ הקדושה במשך שלושת החודשים האחרונים היא שניסתה למוטט את רוחי אל הקרקע, כאילו גופי ביקש להפסיק. שניות מהסוף, הרגשתי שאיני מסוגל לנוע יותר קדימה, ובכל זאת מצאתי עצמי מזנק בשאגה גדולה לעבר הפסגה, בין רימוני עשן וחיילים מכוסי שלג, לעבר הסוף הנכסף. עובר את מסך העשן הגדול, גופי בוער וצורח מקור שחותך בכל, נכנס בשערי המוצב הצבאי המשקיף על העמק ממעל, היישר לחיקם של חיילי סיירת גולני הותיקה שחיכו רק לנו, מריעים לנו.

נכנסתי אל מתחת לאלונקה השבורה כבדה, ודמעות בעיניי. הסתכלתי סביב, וכל שאר חבריי השבורים בגופם, אך לא בנפשם- צעקו ודמעו יחד איתי. סיימנו.

הסיפור האחרון מחיי במסלול סיירת גולני נגע לאותם ימים רחוקים ממבצע "עמוד ענן", אותו שבוע וחצי שקטע לרגע את הסיוט שלא נגמר, הלא הוא המסלול בסיירת מובחרת.

מאז חלפו הרבה מאד חיילים וכדורים מעל המים, ובכל עת ניסיתי למצוא רגע של שקט בכדי שאוכל להנציח את המראות הרבים שעיניי ראו בכאב ושמחה כאחד לאורך הדרך.

עם התעררותו השנתית של גנרל חורף לפני 3 חודשים לערך, כינס אותנו המ"פ אי שם במחנה שרגא, בין עכו לנהריה, והסביר שהגענו לחלק האחרון של המסלול. התרגשות מהולה בפחד הציפה אז את ליבי, כי ראשי היה מלא בסיפורים רבים אודות לילות ללא שינה והליכות עד מעבר לאופק והקשת. אני זוכר כיצד נהגתי להסתכל על ההרים הרחוקים שבמזרח, מרגיש את הידיעה מחלחלת בתוכי- יודע שיום יבוא ואגיע לפסגתם.

ידענו שזוהי ההתחלה של הסוף. ואילו חיפשתי נימה צינית כלשהי בכדי להמתיק את הרגעים הארוכים שעברו עליי, ידעתי דווקא למצוא את הסיפוק שבמחשבה לאחור.

התחלנו בשבוע מתגלגל אשר נקרא בפי כל "מתגלגל צפון", אשר זהו שבוע ניווטים מתגלגל ראשון, בין יומיים לכאורה, בין רכס הגיבלוע עליו נפל שאול המלך, למנזר העתיק והיפה כל כך שעל פסגת התבור, שם, על פי מושון- קיבל משה את לוחות הברית...

לא אשכח את העמקים שחציתי, את השבילים הבוציים כל כך שבהם צעדתי עם משקל רב על הגב, או איך ברחתי מגשמי הברכה שאיימו להרטיב כל תא עור בגופי. למשל, במושב "יזרעאל", לא אשכח איך בן רגע נפתחו שערי שמיים, ותיבתו של נוח יצאה לטייל ברחובות הקיבוץ. אני מצאתי מסתור מתחת לאיזה גגון, מכרסם איזה וופל שתושב אדיב מהקיבוץ נתן לי כשראה אותי חולף על יד ביתו באמצע הלילה. דמיינו לכם כמה מפתה הייתה ההצעה להיכנס לביתו לספל תה מהביל או קפה, אחרי קילומטרים בקור ובגשם.

את הלילה הראשון העברנו על פסגת "גבעת המורה", דחוסים אחד בתוך השני, פלוגה שלמה של כמעט 50 איש, במגדל תצפית גבוה, מחפשים מסתור מהגשם והרוחות העזות שאיימו להעיף אותנו לכל הרוחות. לא היה מקום לזוז, וכל שרציתי היה לברוח לעולם אחר, בו לא מחכה לי יום נוסף של 25 ק"מ ניווט, בהם אטפס וארד מהרים כאילו רכבתי על רכבת הרים באיזה פארק שעשועים הולנדי.

אבי תמיד טען שיש לי חוש ניווט מפותח, וכך באמת, למרות הספק הגדול שבליבי, מצאתי את עצמי מגיע אל הנקודות אשר נתנו לי מראש, למרות כל אותם נהרות ופרדסים אשר חציתי בדרכי, מנסה לשחזר את דרכי, פוסע אל תוך הלילה האפל של סוף חודש ישראלי. שבילים ארוכים כל כך, אותם העברתי בחברתו של אדם מאחד מצוותי ה"עורב" שפגשתי על הדרך, מלאים בבוץ ומים, הובילו אותי תחילה להר דבורה, מערבית לתבור, שם מצאתי את עצמי הולך במעגלים סביב ההר, כשאני מוקף ביישובים ערביים. מעניין מאיפה הבטחון שהיה לי לחזור לאחור, ופשוט לבחור בשביל אחר שליבי כאילו משך את גופי אליו. אינטואיציה גברית, מישהו?

נקודת הסוף הייתה בחניון בין הכפרים שיבלי ודבוריה, אחרי 51 קילומטרים של הליכה ארוכה ומפרכת, ממש בפאתי התבור. בסתר ליבי ידעתי שאין זהו הסוף, וכניראה שתיפלותיי החרישיות למקור מיסטי לא ידוע לא נענו- רטוב מזיעה ותשוש מהליכה הוריתי לטפס את התבור דרך שביל ישראל, אל חניון המנזר העתיק. אילו הייתי עוד אזרח מן השורה, הייתי קופץ על הרעיון מבלי לחשוב בכלל, אבל באמצע הלילה, לטפס מדרון חלקלק כל כך מבוץ, זו הייתה משימה קשה בהחלט, בהתחשב בעובדה שניתנו לנו שעתיים ו10 דקות להגיע לפסגה ולהקים עמדת שהייה בתוך איזה שיח על אחד המדרונות. לאחר שעתיים ו10 בדיוק, באופן אירוני במקצת, הצלחנו רק להגיע לפסגה, תקועים לפני חומה ענקית מאבן עתיקה. במקום למצוא דרך עוקפת לרחבת החנייה, הלכנו עם הראש בקיר, תרתי משמע. קפצנו מעלייה, עם כל הציוד, וכשאנחנו מנסים לא להידרס מעשרות המוניות אשר הובילו תיירים למנזר העתיק ב7 בבוקר, הגענו לשערי המנזר, עוברים שדרת עצים המסתירה קברים עתיקים וגדולים מימי קדם. אני אמנם חלשתי אירופה בחיפוש אחר אותן כנסיות אפופות מסתורין, אז דווקא זו אשר מצאתי באחת מפסגות הארץ הייתה מהיפות שראיתי בחיי. כמעט ויכולתי לגעת במיסטיקה שמסביב. לא להאמין שגם במצבי, תשוש ועצבני כל כך, יכלתי למצוא מקום לאותה אהבה ישנה.

את שאר היום העברנו בתוך שיח, מול נוף עמק יזרעאל אשר זהר באור השמש השיקרית שלא רצתה לחמם אותנו כלל, מנסים לכאורה להתחבא מפני הכלבים של יחידת "עוקץ" שהתאמנו בלחפש אותנו. "נו, באמת", כולנו הסכמנו- "איך אפשר לפספס גוש כל כך מסריח של בני אדם?".

במשך היום, בין זלילת זיתים ממנת הקרב הכשרה לפסח, שהיא אחת השטויות הכי גדולות של צה"ל בכל הזמנים, לתנומה לא תנומה בין קוצים וענפים, היינו צריכים גם לפנות זמן ללמוד את הציר ללילה הבא, לו כמובן לא ציפינו.

את הלילה הבא, אחרי שכמובן ירדנו את כל התבור ברגל, העברנו בניווט אל מול הרוח העזה בנחל תבור, מחפשים איזה מאגר מים, חוצים שדות וערוצים ענקיים ומאיימים בחשיכה, כשהברך השמאלית שלי מתפוצצת מכאבים, מכיוון שהתמוטטתי איתה על אבן מחודדת באחת הפעמים שהחלקתי בניסיון הכושל לרדת מהתבור עם הציוד הכבד במורד השביל החלקלק מגשם ובוץ. כמה קללות סוננו אל תוך הלילה השחור באותה שעה ארוכה, ולא רק מפי.  אילו רק היה לי שקל עבור כל  אחת ואחת.

לאחר סוף הניווט, ולילה ארוך כל כך, עליתי לאוטובוס ועצמתי את עיניי. כשהתעוררתי, הבחנתי שעצרנו למרגלות הר "כוכב הירדן". הברך שלי  כל כך כאבה, ואני הייתי בחוסר אונים מוחלט. מצד אחד, איני יכול ללכת כמעט, מצד שני- ב"יחידה שהיא חלום" כמו שרבים אוהבים לכנות את הסיירת, כאב הוא דבר שולי מדיי. אז לאחר שאזרתי אומץ והתלוננתי על הכאב, חדל אותי הס' מ"פ, ועליתי בחזרה לאוטובוס, לשעתיים של שינה עריבה, עוד שאר הצוות מטפס במסע אלונקות במעלה ההר.

כאילו ה65 קילומטר שהלכנו עד לנקודה זו לא הספיקו, והיה עלינו גם לטפס עוד הר, בכדי שנרגיש שעשינו משהו השבוע, כאילו אחרת הכל היה נעשה לחינם.

לפחות קינחנו בארוחה גדולה שההורים ארגנו, וטבילה ארוכה במעיינות החמים של "חמת גדר".

האור שבקצה המנהרה?

לא עברו שבועיים, וכבר מצאתי את עצמי במסכם הבא, "מסכם צוות חי"ר יעודי", שבוע שלם של סחיבת משקלים מקיבוץ יגור, דרך הכרמל ועד להר התבור בו נבחנו כצוות לוחמים המתמודד בכל מתארי הלחימה שלמדנו לארוך המסלול. מבחינתי, כנווט בצוות, היה זה שבוע מאתגר ניווטית, שכן רוב הצירים היו קשים לזיהוי במפה הלבנה, וכך יצא שלא פעם כצוות חצינו נחלים מלאים בסבך פטל קוצני במיוחד, קפצנו לשיחים בכדי להתחמק מרכב נוסע או עלינו וירדנו מרכסים, רק בכדי להתמוטט על איזו צלע בהר בידיעה שכעת רק נשב ונתצפת לכיוון מסויים, אך אז לפתע יתיחלו לירות טילי דמה ממשגרים, ואנחנו נצטרך להשאיר את רגעי המנוחה מאחור, ולהסתער על אותם מחבלים שהפריעו למנוחתינו. היינו כל כך תשושים, עד כדי שבסוף הנסיגה עם הפצועים שארכה כשעה לאורך שני קילומטרים, התמוטטנו על הקרקע, עם מסיכות האב"כ שעל פנינו, ופשוט נרדמנו, מתעלמים לחלוטין מהעובדה שגם יורד עלינו גשם של כלבים וחתולים.

העייפות פשוט אחזה בנו כמו עלוקה לפצע, מביאה אותנו למצבים אותם גופינו פשוט לא הכיר לפני כן.

הרגע השנוא על חייל החי"ר, הוא רגע שקיעת השמש, גוררת אחריה לילה אפל. הטמפרטורה צונחת בבת אחת, הראיה מטשטשת. הידיעה שבעוד רגע יפריעו לנו להתכווץ בתוך עצמינו בכדי לשמור על מעט חום גוף, לא נותנת מנוח למחשבה. ויוצאים ללילה נוסף של הליכה בין הרים, נחלים ומחבלים מדומים, מתפעלים היתקלויות מימין, התקלויות משמאל ופשיטה על משגרי אויב. לבסוף כיבוש של כפר מדומה, כזה שבנוי כאילו היה חלק מתכנית להפרחת השממה. במרכז נוף ישראלי מרהיב, מצוי לו כפר לאימוני חיילי צה"ל, ואת השקט המרדים של הלילה, לפתע ניפצו קולות הירי, זעקות הפצועים וצרחות המפקדים. כאילו נפתחו שערי שמים, מזמינים את המחבלים לחבור לבתולותיהן. מבית לבית, מחלון לחלון, עד אשר נשפכה טיפת הדם המדומה האחרונה.

אין דבר משמח יותר מלסיים עוד לילה ארוך של מסע בתוך שיח. להתמוטט על פיסת סלע בין הענפים הדוקרניים, להניח את הראש המוגן בקסדה לאחור, להשען על התיק הכבד ולהרגיש כיצד הנפש נופלת לתהום עמוקה וצלולה, הרחק מהקרבות וכאבי הכתפיים.

אלו הן צרותיהם של החיילים- לא המחשבה על המסע שיתחיל מרגע בריחת השמש אל מתחת להרים שבקו האופק, אלא השאלה האם נבזבז את שאר כוחותינו על החלפת גרביים יבשות, שיירטבו בלווא הכי, הרי הנעליים ספוגות מגשם וטל, או האם לעלות על ביגוד חם, כאשר המחשבה על חזרה לבגדים הרטובים צורמת כל כך, זיכרון הצורב בבשר בכל פעם מחדש.

עוד מסע, וניראה כאילו לארצינו הקטנטונת אזלו הנופים להציע לנו. לרדת בשעמום מה לאותו הנחל האדיר ברמות משנה, בו ניווטנו חודשים לפני כן, משתדלים להתעלם מכאבי הרגליים הנשחקות מהקילומטרים הרבים בנעליים רטובות- מחכים לסיום עוד פשיטה, עוד קרב ועוד נסיגה עם פצועים בין מטעים, גדרות תיל והרים.

את השבוע קינחנו בתרגיל פלוגתי באיזורי האימונים של בא"ח גולני ברמות מנשה, "מדלגים" לעבר האויב שוב ושוב, גם ביום וגם בליל. הרגליים כבר שחוקות מתמיד, איני יודע זאת עדיין, אבל כפות הרגליים מכוסות בכוויות מהחיכוך המתמיד עם נעלי העור שלרגליי. מאות כדורים שורקים באוויר, פצצות תאורה וצעקות רמות מכל עבר- חיילי גדס"ר גולני מסתערים על האויב המקורטן המחכה רק להם במעלה ההר. כמובן, שניצחנו. אני שחררתי רק מעט מאד אש תופת לעבר האויב, ולו בגלל שהעדפתי שלא לירות כמשוגע על אויב שאיני מזהה, וכאשר כבר הסתערנו אל עבר האויב המחופר בפיתה-סורית, היו אלה אחרים שעמדו פנים אל מול פנים עם הסורים הדוממים, ואני מסתער ויורה על אדמה בלבד. לא נורא, בלווא הכי מחשבותיי היו נתונות רק לסוף השבוע הרחוק כל כך, זה שיגאל אותי באכזריות מכאביי הרגליים שלי.

כמובן שמשימה אחת ללילה לא מספיקה, ותוך חצי שעה מסוף הקרב מצאנו את עצמינו צועדים כפלוגה שלמה, אל עבר יעד לא ידוע, כשאנשים מתחילים להשתרך מאחור, אולי מעייפות נפשית, אולי מרגליים שלא מוכנות להמשיך הלאה. אבל בשירות בגדס"ר גולני אין זה משנה- יש משימה, ואנו נעמוד בה, ויהי מה. אם הרגליים ינשרו בדרך, אנחנו נזחל את כל הדרך אל היעד.

היה עלינו לפשוט על עוד כפר נטוש, כאשר הצוות שלי תפקד ככוח מתצפת. אחרי שבוע של ארוחה אחת ביום וארבע שעות שינה לאור שמש שיקרית במיוחד, מעטים היו האנשים שנותרו בהכרה לאחר שהתמוטטנו עם הציוד על צלע ההר התלולה, לכאורה מחפים על הכוח שהסתער על הבתים בוואדי. עוד אני עם העין בתוך הכוונת האופטית שלי, מנסה למצוא תנוחה נוחה במקצת בכדי לממש את ייעודי, גופי ניצל את הרגע בכדי לברוח מהסיוט לחלומות מעט נחמדים יותר.

כשהתעוררתי בבהלה, היינו כבר בקיפול לוואדי עצמו, מוכנים למשימות להמשך. מיד, בלי לשאול אם אנו מסוגלים בכלל לדרוך על כפות הרגליים המשוועות לישועה, התחלנו לצעוד לעבר הכביש הראשי, הרחוק מאיתנו כ7 קילומטרים. זוועה כזו זו הייתה, כאשר אני אמור להוביל פלוגה שלמה מאחוריי כקלע חוד אל עבר היעד, אך למעשה אני משתרך מאחור, מנסה להכריח את רגליי לצעוד עוד מעט אחד קדימה  בכל צעד מחדש. לבסוף הגענו לצומת שאת שמה אני לא זוכר, עלינו על האוטובוס, אך עם הציוד עלינו- ידענו שאין זהו הסוף, וליבי בכה בקירבי. לפחות זכינו בשעה של שינה מבורכת.

כשדלתות האוטובוס נפתחו שוב על יד היישוב "אחוזת ברק", נפשי לא ידעה אם לבכות או לצחוק. בחרתי, מסתבר, לצחוק. לצחוק מתוך חוסר אונים מוחלט. עלינו שוב על הציוד, ואני ידעתי שרגליי לא מסוגלות יותר ללכת. לא משנה כמה יזרקו את הקלישאה  "לכולם כואב!!" לאוויר, ידעתי שמישהו צריך לשים לזה סוף, אבל זה לא הגיע. תוך דקות מצאתי את עצמי דוחף לגרוני מימיה צבאית, שנועדה להביא את החייל לסף הקאה- ממש מחושבת, והתחלנו לצעוד, כשאורות הכפרים הערביים השוכנים למרגלות הר התבור ורכס-נצרת מוארים במרחק. מדדה דרך אותם השבילים בהם צעדתי בניווטי בעמק לפני שבועיים, ניסיתי לעמוד בקצב של הצוות, אך לשווא. כל צעד וכל חיכוך של רגליי בתוך נעלי העור שלי היו כדריכה על גחלים. דומע, שבור נפשית, מסנן אל תוך הלילה את השאלה הנואשת "למה אני מאמלל את עצמי?!". ומאחוריי דוחפים אותי, ואני מנסה להמשיך הלאה, כי הרי לא יחדלו אותי מהגיהינום קילומטרים ספורים מקו הסיום- אך רגליי כאילו נתקעו בהילוך ראשון, ולא זעקת רבאק או מאגרי כוח לא ידועים חשו לעזרתי. הרגשתי סתירה בין ראשי לגופי. זכרתי שגופי מסוגל לצעוד במהירות גבוהה הרבה יותר, אך רגליי פשוט לא זזו. התאבנו להן יותר ויותר ככל שהתקרבנו לכפר הערבי "דבורייה" שדרכו היה עלינו לטפס את הר התבור בשנית מזה שבועיים.

לבסוף, אחרי שעתיים של התעללות נפשית ופיזית, מצאנו את עצמינו מטפסים לעבר פסגת התבור. באמצע נפתחה אלונקה, והיה עלינו לטפס במעלה שביל הנחש הצר עם הציוד הכבד, הרגליים השחוקות, הנפשות הגוססות ופצוע על הכתף לעבר המנזר היפה כל כך שעל פסגת התבור.

כשהכל נראה אבוד, כשגופי היה על סף התמוטטות, לפתע זה הגיע. ברגע שהאלונקה נחתה על כתפי השבורה, התעוררו בי כוחות על שלא ידעתי על קיומם. מהאדם אשר מדדה לאורך כל הדרך בכאבים מאחורי הפלוגה, הייתי לאדם שרץ עם האלונקה והציוד במעלה הר התבור. סופר-סאייה, מישהו?

כנראה הידיעה שזהו הסוף למלחמה הייתה כמזרק שוקולד חם של מקס ברנר. לבסוף, אחרי 40 דקות של עליה עם האלונקה במעלה ההר, הגענו לרחבת החנייה של המנזר, כמתים מחויכים. כל כך הרבה תיירים עמדו שם, כאילו מחכים הם רק לנו. מריעים, ומסתכלים בהתפעלות, לא מסוגלים כלל להבין את אשר עבר עלינו באותו הלילה, כאשר שכבו הם במיטותיהם החמות. התנפלו עלינו עם קוראסונים ותפוחים- מעניין כיצד המחזה היה בעיניים של תיירים מארץ זרה, לראות את חיילי צבא ההגנה לישראל הגמורים רצים בצרחות כאב ואושר אל עבר קו הסיום. והרי רוח אלוהית הייתה בגבינו, אחרת לא היינו מטפסים ככה לפסגת העולם, מבחינתנו.

בשבוע שלאחר מכן מצאנו את עצמינו בנוף אחר לחלוטין, וזהו של חופי נתניה, הרי הם החופים היפים ביותר בארץ. ב"בית גולדמינץ" העברנו 3 ימים של פיתוח-צוות, בהן העלינו בעיות כאלה ואחרות המפריעות לתפקודו של הצוות כצוות לוחמים. אחת הבעיות, לא להפתעתי הרבה, הייתה החיבור שלי ספציפית לצוות. נטען שאיני קרוב מספיק להוויה של הצוות, והרי איך אוכל? כשהתגייסתי לגולני ידעתי שאני עתיד לפגוש אנשים מכל קצוות הארץ והתרבויות, והרי אני אדם נסתר אל הכלים, בררן מאד בבני אדם- לעולם לא הצלחתי להתחבר לגמרי עם אחד מחברי הצוות שלי. נגע בליבי שביקשו הם להכירני יותר, ועל אף ששפתי ומנהגי מנוכרים להם, ניסו לקבלני לתוכם. סיפרו שמהצבא אצא עם חברים לכל חיי- אם אשמור איתם על קשר לאחר שנפשוט את מדיי הזית, זו תהה הצלחה גדולה, לדעתי. והנה הן התמונות של החבר'ה מבלים להם בערב פורים צצות מכל עבר בפייסבוק, ואיני חש שום קנאה מכוסות הבירה או התחפושות שעטו על גופם לכבוד המסיבות רוויות האלכוהול והמוזיקה הגרועה. אני מסתפק בשינה ערבה מתחת לשמיכות הפוך, וטוב יותר אילו סאנשיין שלי שוכבת שם לצידי. לא מבקש יותר.

תקופת המסכמים לא נגמרה, אלא רק החלה. לפנינו עמד האתגר הגדול עמו היינו צריכים להתמודד מעולם- מסכם ארז, על שמו של תת-אלוף ארז גרשטיין ז"ל, מפקד סיירת גולני בפרט וחטיבת גולני בכלל, אשר נהרג ממטען רב עוצמה בלבנון, לאחר שהיווה סמל המאבק הישראלי ברצועת הביטחון בדרום לבנון. נמר מעופף אמיתי.

אבל רגע לפני ששוב הנחנו את התיק הכבד על כתפינו, ויצאנו לחרוש את שבילי הארץ הבוציים- עמד לפנינו אתגר מטומטם כל כך. במהלך מסלול הלוחם של היחידות המיוחדות והסיירות של צה"ל, הצוותים עוברים אימוני קרב-מגע. אנחנו, בשלב זה, עמדנו בפני "העלייה למקדש", שזהו אקט חסר פואנטה של טרטורים וקרבות אל תוך השעות הקטנות של הלילה בכדי לזכות בכניסה ל"מקדש הקרב מגע" של מחנה "שרגא". לא אשכח איך במעגלי הקרבות הארוכים התמוטטתי אל הקרקע לאחר שחטפתי מכות חוזרות היישר אל הכבד, מרגיש כאילו סדק נפער בין צלעותיי לעמוד השדרה. עומד במרכז המעגל, נלחם עשרות קרבות קצרים עם שאר חבריי לצוות, ולאחר שגופי נשבר בכל פעם מחדש, המשכתי לעמוד על רגליי, משתדל לא להתפרק לחתיכות.

וזה עוד לא הכל. לאחר מסכם ארז, היה עלינו לעבור "מסכמון" של שיעורי הקרב מגע, שהסתכם ב20 דקות של גיהינום. ספרינט של 800 מטר, עבודה על שק כאשר זוג אנשים מפוצצים באגרופים את הבטן שלי, ואז כניסה לתוך האולם. עלייה מהירה על ציוד לוחם, וברגע שמגן השיניים התיישב בפה, נזרקתי אל תוך גוב האריות, או במקרה שלנו- נמרים. ארבעה אנשים קפצו עליי, אחד אחר השני, לקרבות של כמה עשרות שניות, מתישים את גופי, המשתנק מחוסר חמצן באולם הסגור, מנסה להנחית מכות מספר על אויביי, אך כמעט לשווא, בטח ובטח שלא דרך המיגון אשר הם עוטים על גופם. בירכיות, אגרופים ובעיטות- והמחשבה היחידה החולפת בראשי היא על שאיפת האוויר שאקח כאשר אצא מתא הגזים הזה.

אני עוד סיימתי את כל הסיפור בזול- אחרים מצאו את עצמם על הריצפה, מנסים לשווא להתחמק מהאגרופים והבעיטות שהגיעו מכל עבר, ואז נזרקו החוצה, בכדי לבצע את כל האקט מחדש. לא לשווא אמרו צוותים ותיקים מאיתנו שעדיף לצעוד 100 קילומטר, ולא לעבור את האקט הזה שוב.

והנה, הגענו לאתגר הגדול ביותר שגופי ידע, לפחות כך חשבתי.

היה זה יום שני, ואנו יצאנו מהפלוגה שלנו בבסיס שרגא עצמו אל עבר הכינרת הגדולה, הנמצאת במרחק של 100 קילומטר ניווט מאיתנו.

אני זוכר איך יצאתי את שערי המחנה בריצה משולהבת, יודע שעכשיו זהו תורי לקחת חלק במסכם המדובר כל כך. מחשבתי נתונה לתהייה כיצד אנשים ביצעו את זה בעבר- ניווט של 100 קילומטרים על פני 3 ימים הוא אינו דבר שבא ברגל. הו, האירוניה.

 היום הראשון התפרש על 40 ק"מ, משרגא עד למושב "מנוף" שבגוש משגב. בחלקו הראשון רבים המנווטים אשר שקעו בביצות שבאזור "נס עמים", דרומית לנהריה. מצחיק וכואב בו זמנית היה המחזה של החברה המנווטים שלושה ימים ברצף כשגופם מכוסה בבוץ מכף רגל ועד ראש.

עברנו ניווט אורבאני בכפר הדרוזי "ג'וליס", דרך הר גמל ועד לנחל שגב. מרחוק תצפת עלינו המ"פ עם מסך המראה את מקומינו לפי מכשירי המעקב שהצמידו לנו, ורבים חטפו עונשים על כך שחברו למנווט אחר, בכדי להפיג מעט את הבדידות של הניווט, או אלו שפשוט לא מצאו את דרכם באפלה.

בצומת גילון, כ20 ק"מ מתחילת הניווט, על יד כרמיאל- גיליתי שאני הראשון בפלוגת מנווטים של 55 אנשים, כך שלא רק הסנדוויץ' עם השוקולד שחיכה לי האיץ את צעדיי. זו הפעם הראשונה שאני בכלל קרוב לראשוני המנווטים, ורציתי לשמור על התהילה לאורך זמן. כשהתחלתי לרדת לעבר נחל חילזון, בדרך הארוכה והמפותלת, חלף על פניי תומאס, חייל מאחד מצוותי העורב, מלווה בכתבים מ"דובר-צה"ל", אשר ערכו כתבה אודות "מסע הניווטים בין 100 הקילומטרים של גדס"ר גולני". כשעקפתי אותם, ממש בסוף הירידה הארוכה כל כך, ציין תומאס שגם אני חייל בודד, וכשהכתב שמע שאבי הוא הנספח הצבאי של הולנד, קפץ על ההזדמנות להשיג שתי ציפורים בודדות במכה אחת.

את תוכן הראיון, שבו אגב לא נכתב דבר ממה שבאמת אמרתי, אפשר לראות כאן.

בסוף, מצאתי עצמי יורד בנחל אחד מוקדם מדיי. קילומטרים ספורים לאחר יותר מ12 שעות של ניווט עם 40 אחוז משקל גוף על הגב, ירדתי בנחל הלא נכון, ומצאתי את עצמי נכנס לתוך הכפר הערבי "כאבול", בלי להבין היכן טעיתי, הרי כל האימותים שלי היו טובים. לבסוף, מצאתי בדרכים לא דרכים שאני בכלל לא בכיוון, ושאם איני רוצה לחזור על צעדיי במעלה הר, עליי לחצות דרך הכפר עד לשביל המקורי שלי. הייתי בטוח שברגע שהמ"פ יראה אותי חוצה כפר ערבי בעזרת מכשיר האיתור, אני ארותק לכל המשך חיי, אבל מסתבר שהוא לא עמד על המשמרת. וכך, בפאתי כפר כמעט נטוש למראה העין בלילה, בין מטעי הזית הרבים, חזרתי אל דרך הישר, כששעה וחצי שלמות התבזבזו לחינם. לאחר שויתרתי על ההצעה מחבורת אנשים לטפס את "הר כאבול", שבו חיכתה לנו נקודת הסיום לאותו היום, עם  הראש בקיר, תרתי משמע, התחלתי לטפס לעבר היישוב "מנוף", בדרכים עקלקלות. עכשיו, כשאני בבית וטוב לי, אני לא מבין את ההתלהבות שלי מאורות בתים רחוקים, אבל באותם הרגעים, כשהרגליים מותשות, הבטן מקרקרת ורוח חורפית מכה בפניי- לא יכולתי שלא לחלום על להתמוטט באחד מבתי היישוב, ולהיעלם מהעולם לכמה שעות. לבסוף, לאחר שחציתי נחל סבוך, מדלג מסלע לסלע עם הציוד והנשק, הגעתי שלישי לפסגה, בתחרות של מטרים ספורים עם מנווט אחר, על אף שהלכתי לאיבוד שעה לפני כן.

הימים הבאים לא היו פשוטים יותר- היום השני היה קצר יותר מבחינת קילומטראז', אבל ההרים שהיה עלינו לטפס- עשו אותו ללא פחות קשה. או שאלה היו הנקודות שאותן היינו צריכים לאסוף? אחת חיכתה לי בתוך יער סבוך במיוחד, בלי שום דרך שאוכל להגיע אליה, ואחת חיכתה לי מאחורי סבך, גוזלת ממני דקות ארוכות של חיפוש לשווא. עברנו דרך היישוב "יודפת", מטפסים עם כל הציוד על גדרות תיל גבוהות בכדי להגיע לנקודות שלנו, קורעים את הציוד והבגדים. לא אשכח איך טיפסתי להר "עצמון", למטיילים שביניכם, ומחשבתי הייתה נתונה לא לדרך, אלא לפנטזיה לעצור, להקים אוהל במעבה היער שלידי, לפרוש שק-שינה עם סאנשיין שלי, וללכת לישון, כי אפשר. ביני לבין נקודת הסיום של היום השני עמדה לה "בקעת בית נטופה", שעקב הגשמים הנוראיים של השבוע אשר קדם לשבוע המסכם, הייתה מוצפת כאגם כינרת נוסף. שעה ארוכה הלכתי הלוך ושוב בפאה הצפונית של הבקעה, מסנה למצוא נחמה או שביל שבעזרתו אוכל לחצות, ולא לשקוע לעד בבוץ האימתני.

לבסוף, כשראיתי שהזמן אוזל במהרה, החלטתי פשוט לחצות, ויהי מה. שעה וחצי ארכה החצייה, מתחמק מבורות, ביצות ואגמים- וגם כשהתמוטטתי בסופו של דבר על האדמה בכדי לנוח, הרוח הקרה לא אפשרה לגוף לחוות קצת שלווה.

לבסוף, מצאתי את עצמי מטפס את "הר טורען" שבפאה הדרומית של הבקעה,  בלי שביל אך עם כיוון. דרך סבך וסלעים, מצאתי את דרכי אל הפסגה, משווע לעצום את עיניי ולא לפקוח אותן עד לסוף החורף. כשהתמוטטתי בסוף על הפסגה, על יד מגדל השמירה הישן שעמד איתן, הרגשתי כאבים חזקים בברך, אבל בחרתי להתעלם מהם- רק השינה עניינה אותי באותו הרגע.

וכך הגיע לו היום השלישי והאחרון של המסכם, שסופו הוא כאמור בכינרת. 27 קילומטרים, בהם מצאתי את עצמי צולע בין שבילי ומטעי הארץ, בין כבישים וטרסות, בשיטוטי אחרי נקודות ציון וקצת היגיון בראש הצבאי. באמצע שביל ארוך ומפותל, מעט דרומית ל"מאגר צלמון", למי שמכיר, הברך החליטה להודיע לי שהיא שובתת. אם אני לא אחליט לעצור, אז כניראה הגוף שלי יעשה זאת במוקדם או מאוחר. 8 שעות חלפו מאז עזבתי את הר טורען, זוכה לקצת אור שמש ונוף הבקעה שאותה חציתי בלילה לפני. לאחר שגברתי על האגמים של הבקעה והטראסות המבלבלות של הכפר הערבי "עילבון", מצאתי את עצמי שוכב על גבי בשביל במטע, כשהברך שלי זועקת למנוחה וטיפול. עליתי בקשר בכדי לבקש עזרה, על אף שידעתי שזהו הסוף, ואני עצמי רציתי לראות את קו הסיום בכינרת, אך ידעתי שלפעמים  הבריאות חשובה יותר. בקשר מסרו לי להגיע למעבר כביש הקרוב, אשר היה רחוק כ3.5 קילומטרים ממני. שעת הליכה בינונית לכל היותר. הגעתי לשם כעבור 4 שעות, צולע, דומע וזועם. "איך הם עושים לי דבר כזה?! הברך שלי מתפוצצת, והם גורמים לי להמשיך!" צעקתי אל האוויר הצפוני, מתקדם צעד אחר צעד אל קו האופק. כשלבסוף הגעתי לאותו מעבר כביש, האחרון לפני סוף המסכם, גיליתי שעל אף שהצהרתי שאיני מסוגל ללכת יותר, אני מתוכנן לצעוד את שמונת הקילומטרים האחרונים עד לסוף. החלטתי לוותר על נקודות הציון אשר היה עליי להביא- רק שאגיע לסוף כבר. ירדתי אל נחל צלמון בדמעות וזעקות שבר, נפשי לא ידעה מנוח מהידיעה שזורקים אותי להמשך המסלול, פצוע וחבול. כשסוף סוף ירדתי לנחל שמוביל עד לנקודת הסיום, גיליתי שירדתי אל נקודה בה הנחל זורם, ואיני יכול לעבור. בתסכול רב ניסיתי לעלות בחזרה, אבל הברך לא אפשרה לי לזוז. ישבתי לנוח. בפעם הבאה שאפקח את עיניי, אגלה שעברו 40 דקות מאז שצנחתי בחוסר אונים על הקרקע, והבנתי שאם ברצוני לראות את הבית, ובכלל- לא להזעיק את כל צה"ל על הרגליים, שכן הקשר עם המפקדים לא עבד, והשעות משעת הגג שלי לניווט נשארו ספורות בלבד- עליי לנשוך את שפתיי, ולהמשיך הלאה. 5 שעות ארוכות כל כך עברו עליי בתוך הנחל הסבוך שאורכו 8 קילומטרים בלבד, כשאני מאבד את השביל המסומן על ימין ועל שמאל, מקווה בליבי שאמצא את דרכי לבסוף. התסכול היה רב כשראיתי שלאחר שעתיים וחצי של הליכה עברתי רק שליש מהמסלול בנחל, אך ידעתי שאסור לי לעצור. לבסוף מצאתי  את עצמי בחוף התמרים, ב7 בבוקר, 14 שעות לאחר שיצאתי מהר טורען, חוצה את הכביש לעבר חוף הכינרת. אחרון בפלוגה הייתי, אך על אף הפציעה הכואבת, שמטרידה אותי עד עצם היום הזה, אגב- סיימתי את מסכם ארז המהולל.

בסוף סיימנו במסע אלונקות במעלה "מצוק ארבל", שממנו נוף מרהיב על הכינרת והאזור בו ניווטנו שעות מספר לפני כן. ההורים חיכו לנו עם ארוחה גדולה ויפה, ובעיקר עם חיוך גדול מאוזן לאוזן שנועד לכפר על הכוחות שאבדו בימים הללו. עוד אנחנו מצטלמים כצוות על רקע שלט גדול שהכינו לכבודנו, הסתכלתי לימיני ולפתע מאחורי האוטובוס הגיחו סבי, עם אמי והחברה שלי, סאנשיין. הם מספרים שמשאית יכלה להיכנס לפי, מרוב שהיה פעור בתדהמה. איזו הפתעה נעימה!

המסכם האחרון ארך חמישה ימים, וייעודו היה לבחון את הצוות בכל הקשור לייעוד הקרבי שלו. לפחות בתיאוריה. במציאות בחנו איך אנחנו צועדים קילומטרים רבים מספור עם משקל של 50 אחוז ממשקל גופינו, נשוא בתיקים רעועים, כשבדרך אנחנו עושים קצת "פיו-פיו" במשימות קטנות ולא חשובות. חמישה ימים של הליכה בנחלים זורמים, טיפוס הרים ועלייה לרמת הגולן, שהייתה אחת העליות הקשות שטיפסתי בחיי. אמנם בתחילת הדרך הברך הפצועה שלי אותתה שהיא הולכת להשבית אותי להמשך השבוע, אך לילה אחד בתוך שיח כאילו השכיח את הכאב. אין כמו הליכה של 100 קילומטרים בכדי לרפא ברך פצועה, התלוצצתי באוזני מפקד הצוות שלי בסוף המסכם, זה שנאבקתי בו במהלך המסכם בכדי שייתן לי לעצור. לעצור את ההתעללות.

בשבוע שלאחר מכן, בטיול שעשו לפלוגה שלנו בעמק החולה, כשהאוויר היה צלול כל כך, יכולתי להסתכל סביב ולראות את כל המקומות בהם צעדנו, ממושב "יפתח", "שטח אש 100", דרך עמק החולה, בו ההליכה בגשם פשוט לא נגמרה, עליה על יד היישוב "גונן", והליכה עד להר החרמונית, במסע הקשה ביותר שעשיתי בחיי.

לא אשכח איך ישנו צפופים כל כך, רעבים לקצת אוכל ומנוחה שלא היו בנמצא, בתוך איזו בקתה קטנה בפאתי רמת הגולן, מחפשים קצת מחסה מהגשם שהרטיב אותנו לאורך כל הדרך. או איך בתור קלע חוד, נאבקתי לנווט את הצוות במעלה הרמה, כשלרשותי עזרים שקשה לראות בהם דבר. הכניסה אל הנחל הלא נכון, ועד לעלייה שלא נגמרה. מכיוון שהיה עליי ללמוד אז את ציר הניווט, בקושי ישנתי בשהייה שהייתה בין הלילות, וגופי כמעט קרס תחת העומס. חוסר כוחות משווע, עוד אנחנו צועדים בין ישובים, ביצות ושדות המוקשים הרבים המצויים ברמה.

לבסוף, כשסיימנו לפשוט על כפר אימונים, מצאנו את עצמינו זוללים מעט ממתקים שהביאו בכדי להחזיר קצת סוכרים לדם, לפני המסע האחרון של המסלול.

"כמו שכולכם יודעים," פתח המ"פ- "היינו אמורים לטפס בסוף המסכם הזה את הר החרמון, אך מכיוון שהלילה משתוללת שם סופת שלגים, נעלה במקום את הר החרמונית. מסע של 12 קילומטרים, לכל היותר".

בכולם עברה תחושה של הקלה, הרי החרמונית גבוהה הרבה פחות, ומסע 12 קילומטרים הוא ממש משחק ילדים בשביל חבר'ה שצעדו 350 קילומטר בחודש, כאלה שעומדים לסיים את המסלול הנוראי בקו הסיום. כאלה שיפרשו כנפיים וישאגו כנמרים.

זינקנו ממש בתחילת המסע אל ירידה, והמוטיבציה הייתה בשמיים. גם בעלייה האכזרית שלא נגמרה לאחר מכן לא הפסקתי לצעוד, והגשם שהכה בפניי וגופי לא הפריע לי כלל. אני ידעתי שבסוף- זה נגמר. הכל נגמר.

לאחר 4 קילומטרים, לא יותר, פתחנו אלונקות, והעלינו אדם תשוש עליה, בנוסף לתיק שסחב על גבו. 120 קילו שקלה האלונקה, ואותה סחבנו כחיות עם הציוד על הגב, והקילומטרים על הרגליים- רצים אל תוך הלילה הגשום והאפל. האלונקה התקדמה בכזו מהירות כך שאלו שלא סחבו אותה, התקשו לעמוד בקצב!

הדקות הפכו לשעות, והמסע לא נגמר. ענן כבד ירד על כוחותינו, ולא יכולנו לראות 10 מטרים לפנים. ביצענו עצירת התרעננות בכפר הערבי "בוקעתא", וחזר על עקבותינו, בדרכינו לחרמונית. ידענו שעלינו לטפס לפסגת ההר, אך כל הדרך עצמה מצאנו את עצמינו במגמת ירידה. הגשם רק התחזק, והרוחות הקפיאו את ידינו, עד כדי כך שאצבעותינו התקשו לזוז. אצבעותיי היו לבנות כסיד, אך מצבי היה טוב פי כמה וכמה ממצבו של האדם ששכב על האלונקה. המסכן לא היה חם מריצה כמונו, ולא היה מכוסה בדבר מלבד מדים רטובים, שמיכת סקביאס ספוגה ממי הגשמים וכמה מחממי-צוואר שזרקנו עליו. הבן אדם קפא, וטען שאינו מסוגל להזיז את גופו.

לא אשכח איך עצרנו במקום למשך 15 דקות בתוך הסופה הקשה, כי אחד החיילים חשש שאיבד דבר מה על הדרך.  טעותו עלתה לפלוגה ב15 דקות של גיהינום. זעקות שבר מכל עבר, "מתי כבר נמשיך?!", והבכי החרישי של החבר'ה אשר שכבו על האלונקות. לבסוף, חדלו את המסע, והעלו אותנו אל האוטובוסים בטענה ש"עומס הקור לא מאפשר את המשך המסע". רטובים, כואבים ומותשים, עלינו על האוטובוס, כל אחד מתמוטט בכיסא ונרדם, לאחר שאכל עוד חטיף טוב-טעם שהביאו החבר'ה שעזבו לקורס מ"כים לפני כמה חודשים, ובאו להשלים את המסע.

לאחר שעה העירו אותנו, ואמרו לנו לרדת- ממשיכים את המסע. עמדתי בפתח האוטובוס, והבטתי החוצה בתדהמה. בחוץ השתוללה סופת שלגים חזקה, ומאיתנו, אותן דמויות שהיו פעם בני אדם, ציפו שנרד למטה, ונמשיך. ידענו שלא משנה כמה נתנגד, בסופו של דבר נצטרך לצאת אל הקור המחריד. וכך היה- ירדנו, משקשקים מרוב קור, עלינו על ציוד, וחיש מהר התחלנו לרוץ לעבר החרמונית, שהייתה לא רחוקה משם. אני הייתי הרחק מן האלונקה, כאשר רגליי החלו להיפצע בתוך הנעליים, ורגליי נמנעו מללכת. שמעתי את שאגות חיילי הסיירת הותיקה שהגיעו אל תוך הסופה במיוחד בכדי לעודד ולסייע לנו במהלך העלייה הנוראית. צעד אחר צעד- והגוף מסרב להמשיך הלאה. צרחתי אל תוך האוויר הקר, בניסיון נואש לזוז קדימה, עוד אחרים דוחפים אותי מאחור, מתפלאים לכאורה איך לעזאזל אני לא מתחת לאלונקה, שהייתה הרחק הרחק מלפנים.

האירוע היה מצולם, ואחד הצלמים נצמד אליי, מצלם אותי משחרר נהימת רבאק בכל צעד, עד אשר, בשאגה אדירה, התחלתי לרוץ במעלה העלייה. לא סופת השלגים, לא מאה הקילומטרים ולא העייפות היוו בעיה באותם רגעים- רצתי כמעט 100 מטר, רואה את הסוף המיוחל של שנה ושלושה חודשים, מחכה לי שם- בסוף. כשהגעתי אל הסוף, מתוך מסיכת העשן- נפשי לא ידעה את עצמה מרוב אושר.

אותו חלום שעליו סיפרתי בכזו התלהבות לפני שנה ושלושה חודשים, לפני הגיוס, התגשם.

הפכתי לנמר מעופף!