הדרך היורדת מרמת-הגולן
ארוכה ועקלקלה. כביש האספלט הישן חוצה שדות עמוסים קוצים ופרות, אך בעיקר זכרונות.
אין פיסת אדמה מקוללת בצפון הרמה שלא צעדתי עליה, גונח בשקט תחת משקל הציוד
שנדרשתי לשאת באין ספור אימונים מפרכים. היה זה בית בשבילי למשך כמעט שנתיים, ואת
זכותי עליו קניתי ביותר מדיי דם ויזע.
הכביש הראשי הוא יחיד,
והוא נתיבם של סיפורים רבים. שיירות של טנקים ולוחמים, צפופים במשאיות ואוטובוסים,
נעים לשעת פקודה.
היה זה רק אתמול
שתכננתי כיצד אאחוז חזק בגבה של סאנשיין שלי ואצמיד אותה לגופי מעט חזק מדי מאפשר
לכל געגועי להתפרץ אליה. לקרוע ממנה את הבשר. אך עכשיו נדמה שכל שאאחוז יהיה
המיקרו-תבור שלי, שהיה צמוד לגופי יותר זמן משסאנשיין אי פעם תוכל לבקש.
בחרתי לדפדף בין מאות
השירים שהטענתי לאייפון שלי, מחפש שיר, או ליתר דיוק נעימה, שתעצים את הרגע.
הנופים שמחוץ לחלון השתנו אט אט, עוד חמת-החלילים הסקוטית מהפס-קול של ״לב אמיץ״
החלה לפרוט על מיתרי הלב. אני תמיד נהנה מזה, לתת למוזיקה לסחוף אותי הרחק ממושבי
אל תוך בועה מלאת משמעות. היה זה לא פחות משמעותי בשבילי, מהסצינה בה הנחתים דהרו
בספינות ההיגינס אל הקרב העקוב מדם באיו-ג׳ימה.
ומשם לשר הטבעות,
ורשימת שינדלר, ועוד שלל יצירות אומנות גאוניות המעוררות בי רוח קרב של נמר
מעופפף. זהו לא עוד סתם יום שגרתי ומשעמם. היום אנחנו נוסעים אל מחוזם של גברים.
בלי מקום לטעויות; בלי מקום להיסוסים.
היום אנחנו נוסעים דרומה, ״להחזיר את הכבוד לעם ישראל״ (דביר עמנואלוף ז״ל, פלחה״ן גולני, נהרג במבצע
׳עופרת-יצוקה׳)