וההשראה, הו! ההשראה. מבין אצבעותיי לזלוג מאיימת. כמו חשמל בגופי מתעוררת, טהורה ובטוחה, אך כפי שהגיעה, מעורערת באחיזתה, כך גם הולכת.
המחשבה מהירה יותר, בשילוב תנועות שפתיים נרגשות, מאשר פרק כף היד המריץ את העיפרון על הנייר. לעיתים אסורות שניות הלבט, כי אם עדיפה תמימות המילים אשר יוצאות חמות וטריות מנבכי הלב. 

והרי לא ניתן להסביר לאחר מה פשרהמחזה של עטי צורבת מילים במהירות על הדף, משוםן שאלו הם רגשות סוערים, הדורשים ביטוי בכתב.
איזה חוסר אונים.

בקורס המשתחררים, בתום הרצאות בהן הפילו את כובד הדרור והחופש על כתפיי, קיבלתי אל ידי, החלשות מתרומת דם כואבת במיוחד, עותק של ספר חדש מאת אשכול נבו: "המקווה האחרון בסיביר", ממש בחינם. ולו רק  בגלל שפוזרו עותקי הספר עם הרוח הקרבית שנשבה באולם היריד, המלא במפרסמים ואנשי מקצוע תחמנים ועקלקלים, לקחתי אותו לידיי, מבלי להרהר בכך.
חיש מהר, ללא מכשולי פתיחה או קרח מודפס, נשבתי בקסמו. תערובת של תהום קיומי, ספקות ללא מענה, אהבה ואכזבות. דיוק שלא מותיר מקום לספק. אמירות אמיתיות, מוחשיות כל כך, הנאמרות במילים עקיפות כל כך. זו כנראה הקנאה. זו הקנאה שמכרסמת בי. הכישרון, הידע, הניסיון- כיצד יודע אשכול לתאר עולמות פרטיים, אפופים בשקרים וסודות כמוסים, ולשזור אותם זה אל תוך זה, מפיח תקווה בעולם, שלעיתים משקל כבד, אולי יתר על המידה, על כתפי האדם?

אך יש גם תקווה. המילים החכמות, כאילו מסתדרות במסדר צבאי לתפארת, אפילו שאינן מספרות על כך, יוצקות בקרבי בטחון. והרי כל מבוקשי הוא להתחבר מחדש לאדמה, לארץ. רק ברגעים טהורים של הנפש שכאלה אני מרגיש לפתע בעל משמעות ונפח בחלל העולם. כדמות מוצקה על פני הקרקע הנעה עם הרוחות העזות, קרירות- מסונכרנות עם השמש של אמצע ספטמבר, הדולקת ממעל. אשכול כותב על אורגיה המונית במקווה קדוש, ובריחה של שני זרים בעולמם אל פיסת אוויר אליה שניהם שייכים- ואני נודד אל געגועי לנופים. ליער, לאגם, או שאולי אל ההרים הנישאים אל על, פסגותיהם זהובות מקרני השמש הטרום סתיוית, ריקים מדריסתו של אדם?

"אין חכם כבעל ניסיון", הפך למוטו השגור בפי. והפחד עודנו מכרסם בקרבי. וכשראשי אינו טרוד בעלילות ומעשיות היום, כל כולי נתקף געגועים שאינם יודעים שובע כבר שלוש שנים ארוכות. רק שתינתן לי ההזדמנות להוכיח, והפעם לא לעולם הוירטואלי, אלא לי עצמי, שאני יכול. לפרוץ מבעד למחסומי מעטפת ילד השמנת. להיכוות, להתנסות, לטעום את העולם. 
קפיצת הראש לאזרחות, הקרבה אליי בצעדי ענק, מעוררת בי צורך עז להוכיח לילד החרד שבתוכי, שלא אפול אל בין הכיסאות, שלא אזניח חיי לשווא. שאדע להתעלות, להוביל, להשתלב. שלא אחיה בספקנות תמידית, שיכל להיות אחרת- שלא אמנע מעצמי אושר. הרי הבטחתי לעצמי, עוד אני טורף ובולע בשקיקה כל מילה, דימוי, כל עולם- שלא אתן לעצמי לשקוע בדאבונו של העולם. חרד שיום אחד אפקח את עיניי, אשר עצמתי ממאורעות וכוחותיו הבלתי-נתפשים של הזמן, בכדי לשקוע בתהיות ושאלות, בכמיהה לחיים אחרים.

והנה, מצאתי את עצמי מתעורר לזריחה אפופת ערפל רטוב, שנדמה היה שקרני השמש העולה כאילו הבקיעו דרכו, ממגרים אותו עד לבוקר הבא. אט אט התלקחו פסגות ההרים, מבעד לאוויר הצלול, בזהב. ושעות לאחר מכן אשתכשך במים העכורים מבוץ של מאגר מרום-גולן. הבריזה הקלילה עוטפת את כולי, עוד אני פוסע בין האבנים החדות, החלקות, בכפכפים דקים מדיי, משומשים מדיי- והשמש מחייכת ממעל. לכאן אקח את המתוקה שלי, הבטחתי לעצמי, אך למה זה תמיד קשה כל כך?

בדמיוני חנינו בצד הכביש הפסטורלי בכפר-הנופש של הקיבוץ שמעל למאגר, יוצאים אל היום הנעים בדיוק מפתיע של סוף הקיץ, מהלכים בין הביתנים הקטנים, עשויים עץ איכותי, כל כך מהפנטים ביופיים. הדשא קצוץ בסרגל, והפרחים נשתלו כמתוך חלום. פוסעים בצעד בטוח אל בניין הקבלה, בכדי לשכור לנו יומיים בגן עדן של טבע ותשוקה אצורה.

אך בסופו של יום, אקום ממיטת הברזל עם המזרון המטונף, אעמיס ציוד כבד על כתפיי החסונות אך עייפות, ואחליף את השומר בעמדת שער מוצב הגבול.
אתיישב בכיסא הירוק, המסתובב, נטול שולחן ומחשב, ואתפוצץ מהצורך להשתחרר. לתת לנפשי לפרוץ מבין כבלי הגוף הגשמי, אל האופק ובו בת קול רחוקה, לוחשת, קוראת לי לחיקה.
מבקש להינצל מטביעה בביצת ירוק- הזית.
וחוט המחשבה נשבר בן רגע, כאשר מצידה השני של הגדר משתוללת מלחמה. מעל ראשינו מתעופפים כדורים לכל הרוחות, ניתזים באוושות אוויר חזקות וקולות מתכתיים מדפנות מכולות הברזל, המשמשים לנו כבית, כאילו מחפשים לקרוע נפש יהודית מגוף ישראלי. וירי הפגזים מחריש אזניים, מרעיד את השבר הסורי-אפריקאי; ולמה גם בגן עדן יש גיהינום?

השיר אומר שעליי לקחת אותו לאט, את הזמן- כי העולם עוד מחכה בחוץ. אבל לעולם לא לאט. לא. רק שיעבור כבר.
וגן העדן הקיצי יהפוך לארץ הכפור, עליה שרים חיילים, וכמה מסכנים אלו מהם שישכבו אז בבוץ...