בימת הגולן הרחבה ניראת כאילו מתעלמת היא מקרני השמש המתחזקות אט אט, מכחישה את ניצחון האור על החושך.
רק כדורי צבע אקראיים מטילים מעט אור על בסיסי הצבא, הפזורים בכל רחבי הרמה.
כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, לרגע בו אוכל להותיר את ההר המקולל הזה מאחורי, בצעד ענק אל עבר עתיד, שבתקווה יהיה טוב יותר.
אך הנה, פסגות ההרים, השחורות מבזלת וחושך, קטנות עוד האוטובוס מתעקל לאיטו בדרך לקריית שמונה- וגעגוע מציף את ליבי.
רק מעטים זכו להכיר את שטחי הפרא האלו כפי שאני ידעתי, רק אנחנו החיילים מסוגלים לאהוב דבר כה מקולל. כל סלע ושעל אשר נרמסו בדמעות ויזע, כל פיסגה אשר נכבשה בדם.
היום, ימים ספורים לפני שאני פושט את מדי הזית והנשק, אני מרגיש כאילו אני עוזב את הבית. כי הרי איפה עוד אהיה חלק מהבלתי אפשרי, בכל מקום שארצה ובכל דרך שאבחר?