היה זה במוצאי שבת, ואני הייתי כבר מותש לחלוטין. אולי זו החרדה המתמדת שבליבי, אולי זו העובדה שישבנו וקשקשנו עד השעות הקטנות הלילה, אולי זו העובדה שאני נדחה ללא הפסקה על ידי בנות המן השני, ואולי זו פשוט העבודה שאפשרתי לעצמי להיכנס לסיטואציה אינטימית מדיי עם מ', וכעת אני מוצא את עצמי נקרע מעט בין לשמר את הסטטוס קוו, לבין הסכנה שיעלב מדבריי, אם אגיד שאולי נכון שנרגע קצת. זו חרדת שווא יקית, שאני נושא כחלק מהדנא שלי, כי ברור לי שהוא לא ייעלב, ובכל זאת. לא לחינם אני מחזיק בדרכון גרמני. ואולי זה בכלל חיפוש הדירות שלא נגמר, וסופו עוד לא נראה באופק.

בכל אופן, הרגשתי מותש, ורק חיכיתי שיפסיק לאכול לי את הראש בדיבורים עמוקים ורגשיים, כדי שאוכל לצאת לנשום קצת זמן בעצמי. דירתו הקטנה ממוקמת כחמש דקות של הליכה מהמרכז היהודי שבלב העיר. רק צריך לחצות את הכיכר, בה ישבו צעירים רבים שחיפשו מה לעשות בשבת בערב. מ' השאיל לי חולצת משבצות מכופתרת של ראלף לורן, ולרגליי ג'ינס כחול-עמוק חדש ונעלי בלנסטון צהובות-כהות. ישראלי מן המניין בלב הבירה הבווארית. הגעתי אל דלתות בית הכנסת הגדול, שהיה לבניין מרובע ועצום מימדים. בחוץ המתינו המאבטחים הישראלים, לבושים במיטב האופנה האירופאית. נעלי יציאה מצוחצחות, מכנסי חליפה מגוהצים ומעיל ב'ז בהיר ואיכותי. לכן, ליבי לא יוצא אליהם כשהטמפרטורות צונחות והשלג נערם. את המקום הזה אני שומר לגולנצ'יקים ששוכבים בחולצת ב' רטובה בתוך איזה שיח ברמת הגולן.

ניגשתי אל השומרים והצגתי את עצמי. בדיקה זריזה, והכניסו אותי פנימה. היה זה בניין שקירויתיו מצופים שיש בהיר. אחד מהדוסים המקומיים הוביל אותי דרך מסדרון ההנצחה התת-קרקעי אל בית הכנסת. על קירות המסדרון היו רשומים שמות כל יהודי העיר שלא שרדו את השואה. יותר מדיי שמות. 

מחוץ לבית הכנסת היה מטבחון קטן, וחיפשנו מתחת לכיור איזו כיפה פשוטה, והרי שלגוי שכמותי סיכוי גבוה להחזיק אקדח מן המערב הפרוע בחגורת המכנסיים מאשר הפרדה ביני ולבין הקדוש שלמעלה. טרם פסעתי מבעד לדלתות העץ הגדולות, ניגש אליי הרב המקומי. הוא שאל לשלומי ומהיכן באתי, ואפילו התרגש לשמוע שאני כהן, אמנם מבוזבז, והתעקש שאציג את יכולותי בהפרדת האצבעות בידיים. בית הכנסת עצמו היה מפואר ביותר. תקרה גבוהה-גבוהה, כולה עשויה משולשי מתכת. אפשר להעביר שם דקות ארוכות, כשכבר מאבדים עניין בלנסות להבין את התרגום הגרמני הכבד לטקסט המקראי, בלנסות להרכיב את מגן הדויד בכל הצורות. לאחר כמה חודשים של התעסקות ברשתות נוירונים, זה כל כך מגניב לראות איך המוח שלנו עובד בצורה דומה. איך הוא לומד להרכיב צורות, להפריד את התפל מהעיקר ושלפתע גיבוב של שטויות יהפוך לדבר אמיתי. כמו הבולשיט של הקיסר, פנקייק מקושקש בסך הכל, כשלצד רסק התפוחים - היה לאחת מהמנות האחרונות הכי טעימות שאכלתי בחיי. 

הייתה זו תפילת מעריב קצרה. לאחר מכן התכנסו באחד מהחללים הגדולים של המרכז היהודי, לסועדת הסדר. במקום פוזרו אולי עשרים כסאות לצד שני שולחנות גדולים, כאילו היה זה אולם הסעודות של הוגוורטס. הרב הצעיר של חבד התיישב על כסא המנהל שלו, בקצה החדר. מולי התיישב ארקדי, בחור יהודי בן 33 עם שיער פרוע עוד יותר משל יהושוע, שדיבר בהתלהבות על השילוב המעניין שגילה בין תכנות לפיזיקיה. נדמה לי שהצלחתי גם אני להשחיל איזו מילה על כך שבאתי ללמוד בעיר. לצידו ישבה אלקה, בחורה מבוגרת יותר. אני לא מבין למה, ואני עדיין כועס על עצמי נורא, אבל קשה לי פשוט לפתוח עם זרים בשיחה. כאילו לא היה ברור מאילו שהם כולם דוברים גם אנגלית, ועוד כזו רהוטה. איך אבותיי היו מסכמים זאת? נו שוין. או יא-וואלי.

בכל מקרה, משום מה לא הגעתי מוכן מראש לרעיון שהסדר יועבר כולו בגרמנית. ללא א' שתחזיק לי את היד בכל הנושא לדת, ובעיקר כי אני מצליח בשלב זה רק להבין שברי משפטים מאלו שיצאו ככדורים ממכונות יריה מפי הרב, הסתכלתי בהיסוס מסביב כדי לראות מה כולם עושים. אך, ככל שהערב התקדם, והקשבתי יותר ויותר, הופתעתי לראות שאני מבין!

כל אחד קרא בתורו מן ההגדה, הרוב קראו את הגרמנית העתיקה. אני קראתי בעברית, במבטא הישראלי שלי. 

לבסוף, הרב ניגש להתעניין בשלומי, ולקשקש על ארגנטינה, ואני שמחתי גם לשמוע עברית במבטא ים-תיכוני, ולמעשה - להרגיש קצת בבית. לכן, הופתעתי מעצמי כשלא נשארתי מאחור כדי להמשיך ולדבר עם חברי הקהילה, שהתכנסו להם מחוץ לבניין הגדול. במקום, בידיים עמוסות סעודת-חג ומיץ ענבים מתוק-מתוק, חזרתי אל מ', כדי לתת לו לטעום מן המצה השמורה, ולהמשיך בעוד חמישה פרקים של חברים, לפני שנכריח את עצמינו ללכת לישון.

אני מאד מקווה שסף הלחץ יידעך קצת בקרוב, כי עוד לא התחלנו וכבר נשבר לי מזה.יש בי חשש עצום מההרפתקאה שהולכת להתחיל בעוד כשבועיים, במיוחד כשאני רואה את התמונה של ש' היפה והירושלמית כל שפת אחד המעיינות שמסביב לעיר הקודש, ועוד יותר שאני מתרגש מיופיה, אני מצליח ממש להריח את קרני השמש הנהדפים מן הדשא, ונושאים את ריח האביב לכל עבר.

אז קדימה צ'רצ', שתי סטירות, ולך תעשה לך הרפתקאות.