התיישבתי שוב, לאחר אגירת כוחות מחודשים, למצוא לעצמי קורסים לסמסטר הקרוב. סיימתי לשלוח הודעה למנטור ההודי שלי, מר אלגוריתם, אז הצצתי, כהרגלי במאה ה- 21 בפייסבוק. מזור מתחתנת. מעולם לא ממש התחברתי אותה, אבל לראות את התמונה הזאת זרקה אותי ישר בחזרה אל בריכת האשמה שלי כלפי א', וכמה שהיא רצתה להתחתן. אל העובדה שיכולתי אני בעצמי להיות כבר שם, בדרך הסלולה אל החתונה והקמת המשפחה, עם בחורה נפלאה. למה אני צריך להזכיר לעצמי כל פעם שלא הייתי מוכן בכלל, ושהיה עליי ללמוד את כל השיעורים הכואבים שלמדתי השנה? למה הטרגדיה הזאת כל כך כואבת?

אני כל כך מתגעגע אליה. אני מודע לכך שלא הייתה ברירה אלא לקחת צעד אחורה, כי היא לא הצליחה לראות אותי בכאב האדיר שבו הייתי שרוי, ואני לא הצלחתי להוציא את עצמי מהביצה בה פשוט טבעתי. אבל השיעורים הללו בחיים יקרים כל כך. הכאב הוא אמיתי כל כך. אוף, א' - הלוואי והיינו מצליחים להתגבר יחד על ההידרה הזאת, עם אינסוף הראשים. יצאתי עם בחורות מאז, אבל אני לא מצליח להשתחרר מהמחשבה הזאת - "מה לעזאזל אני עושה כאן? כבר היה לי הכל". חוץ מאושר, כמובן. אבל אני לא מצליח שלא להאשים את עצמי בזה שיכולתי להיות מאושר, ולא ידעתי איך. רק עכשיו, בעזרתו של מ', אני לאט לאט לומד להכיר את הבועה שאני מכניס את עצמי אליה בכל פעם. כמה אני מפחד לפגוע בצד השני, אבל בתהליך אני למעשה מנסה לחשוב בשביל הצד השני של המשוואה, ולווא דווקא לשאול. זו הייתה הטעות הגדולה ביותר של הזוגיות שלי, וזה עלה לי בקשר איתה. יש לנו כל כך הרבה תמונות יחד, כך שלא ניתן להתחמק מפרצופה השובב מחזיקה בג'אפר הכבשה, כשאני נכנס לאפלייקצית התמונות של גוגל. מעניין איך פרצוף כל כך שובב יכול לחתוך אותי כמו הטלפיים של וולברין. וגם עם החגורה השחורה שלי, אני לא יכול אפילו לנסות להתגונן, אלא רק להרגיש את הסכינים פשוט חתוכים בבשרי. פאק.

אבל באמת שזהו מזלי שמ' כאן, כי החיים ממשיכים, אם נרצה ובין אם לא. העגלה נוסעת ואין עצור. אני חייב ללמוד לחיות עם ההחלטות שלי. אמנם אני לא מצליח להוציא מראשי את את הרגע בו אמרה "זו תהיה הטעות הגדולה של חייך", אבל אני נוטה להאמין שמכיוון שהיא לא הצליחה להבין עד כמה הכאב שלי היה גדול ומפלצתי, האמירה לא נכונה במלואה. לא יכולתי להינשא לה מבלי להתבגר ולחוות את החיים כמו שאני חווה אותם עכשיו. זה לא שלא הייתי רוצה לחזור, אבל הרכבת כבר עזבה את התחנה ממזמן, ובתקווה שלא דרסה כמו פרות הודיות על הדרך (איזה סרטון נורא. אלוהים יודע איך הגעתי אליו). היא עם בן זוג חדש כבר כמעט שנה, כשלי נותר ללמוד לחיות עם עצמי. אני בכלל בגרמניה עכשיו. ובכל זאת, נותרה השאלה - האם היא עדיין חושבת עליי? האם היא עדיין אוהבת אותי, כמו שאני אוהב אותה? זו לא התאהבות, אלא אהבה עמוקה לבן אדם שהיא. זה כניראה לעולם לא יעלם. אני חייב להפסיק לבחוש בקדרה הזאת.

לפני יומיים נסעתי עם פ' אל מחוץ לעיר. היה זה היום הכי חם שתועד בבוואריה בחודש מרץ, מאז שהתחילו לספור לפני מאה וארבעים שנים. האוויר היה כל כך צלול, שלאורך כל הדרך שורת האלפים האדירה, ופסגותיהם המחודדים, נשקפו במלוא הדרם מבעד לזגוגית. כל כך התרגשתי לצאת מהעיר, ומיד למצוא את עצמי שוב בארץ הספר הגרמנית, עם הבתים האלפינים והמרחבים הירוקים. מאחור, ישבו בשקט ארבעה כלבים גזעיים, נדירים מאד באירופה. הם שייכים להרברט, חבר של פ', ונסענו לטייל איתם לאורך גדותיו של אחד האגמים באיזור. היערות מאחרים מעט לפרוח, ובכל זאת היה אפשר להבחין בניצנים ראשונים של פריחה ביער העבות אליו נכנסו. בדרך, אגב, היה עלינו לנהוג בכביש צר מאד, ולהידחס אל השולים כשטרקטור אדיר מימדים ביקש לעבור מן הצד השני. מדיי פעם גם חלפנו על פני איזה רוכב אופניים, וקינאתי בהם מעט, על,האוויר הנעים שמלטף את פניהם, לנוכח הגבעות הירוקות, ריח הרפתות האדיר שתוקף מכל עבר, וההרים המושלגים שבאופק.

פ' טען שבדרך כלל המקום ריק, אך הפעם היה המקום מלא במשפחות, שכעת לא יכלו לברוח מדויטשלנד לחופשת חג הפסחא, אז מצאו מושבם לגדות האגמים השונים שבדרום בוואריה. כל כך הרבה ילדים בלונדינים, שגם בגיל כה צעיר, דוברים את השפה טוב הרבה יותר ממני. הקפנו את האגם, ומצאנו כר דשא תחת שמש קופחת. פרשנו מחצלות, ושלפנו סנדוויצ'י לבר-קסה, שאין זה כבד או גבינה, אלא גוש בשר חזיר שמן, בלחמניה קטנה וכמה פרצלים. הרברט שלף שלוש בירות מקומיות, והשלים את הפיקניק הבווארי. הכלבים התרוצצו ורדפו זה אחרי זה. פ', החליט, לאחר שחיסלנו את הארוחה, להתפשט מיידית ולקפוץ אל מי הקרח. כישראלי, או כ"גולני" כמו שפ' נוטה לקרוא לי, מצופה ממני לא לחשוב פעמיים, אלא להסתער אל תוך המים הקפואים, אבל אני אף פעם לא נהנה מזה. הוא בכל אופן, רק חיכה למספיק שמש כדי לקבל את סוף החורף. כל נושא העירום פה בגרמניה זר לי מאד. הם פשוט מתפשטים, מבלי לחשוב פעמיים. אז פ' לא ממש משך את תשומת ליבי מן הסתם, והשתדלתי פשוט לא להסתכל, אבל היה לי קשה להסיר את מבטי מהבלודינית הגבוהה שישבה כ200 מטר מאיתנו. היא ישבה שם עם בן זוגה, עירומה. התוכלו להאשים אותי שלא הצלחתי לעצור את עצמי מלהגניב מבט מדיי פעם, כשהחליטה ללכת לשחות בעצמה בי הקרח?

משם נסענו הלאה לעבר אגם אחר. המסלול מתחיל במנזר מקומי, שבימים כתיקונם מגיש בירה חזקה במיוחד, המיוצרת במקום. בימים יפים שכאלה, מספרים החבר'ה, המרפסת הגבוהה הייתה מפוצצת עד אין מקום בגרמנים אשר מבקשים לנצל כל רגע של שמש, כדי להשתכר עד המוות. ואם הם טוענים שאחרי שתי כוסות הם בצעמם שיכורים, אני תוהה מה היה קורה לי אחרי לגימה אחת. חלפנו בין גבעות ויערות, כשהכלבים משתוללים להם. אחד מהם אפילו נתקע בגדר תיל, טיפש אחד. בשלב מסויים עברנו דרך שטח מרעה שטוח, על שביל צר. הרברט טען שהנוף מטעה מאד, ושזו למעשה ביצה טובענית. לא האמנתי לו, והחלטתי לדרוך בצעד מהוסס על הצמחייה שלצד הדרך. מיד רגלי שקעה ומים כיסו אותה. רק נותר להציב שם גופות של אלפים ואורקים, ואולי איזה גולום, ויש לנו סצינה מנצחת בסרט.

האגם היה יפהפה, כשהגענו אליו בשעת בין-ערביים. עכשיו, כשהחלפנו את השעון לזמן-קיץ, השקיעה מאוחרת מאד. במרחק יכולנו לראות קבוצות שונות של אנשים יושבים במסיבות-קורונה המוניות. הגרמנים מתרגזים מזה מאד, ובכלל - אפשר לשמוע בקולם את הקנאה העמוקה על מבצע החיסונים האדיר שהיה בישראל, בעוד הם מחכים למשיח.

בדרכינו חזרה שאל אותי הרברט אם אני עדיין מדבר "יהודית", וזה הצחיק אותי. רק אז נפל לי האסימון שזהו התרגום הישיר של המילה "יידיש" מגרמנית.

ביום שלמחרת הצלחתי להתעורר מוקדם מספיק כדי לצאת בשעות בוקר בגן האנגלי. איזה מסלול! רק שהאביב יגיע כבר, והעולם שמסביב יפרח. מעטים הדברים שיכולים להתחרות בתחושה הזאת, של החזרה לחיים מן החורף אל האביב האירופאי. המקום מפוצץ  בשבילים קטנים, אגמים ונהרות. יש שם יותר מים מבכל רמת הגולן כולה. בכמה מקומות הזרימה חזקה, ומפלים קטנים יוצרים גלים - עליהם המקומיים, כמסורת ארוכת שנים, גולשים כאילו היו דווקא בחוף פרישמן שבתל אביב. בדרכי חזרה, שי-לי עטרי החלה לשיר איך אצלה בגן יש המון ילדים בסופו של השיר רן מתוודא בפני אהובתו. הוא מבקש ממנה להיות כל עולמו, בערב שלפני המלחמה. א' תמיד צחקה עליי שאני רץ עם השירים האלו, בעיקר בפומבי. ואז זה התפרץ בתוכי כמו הר געש - פרץ געגועים עז אליה. המחשבה עליה, חסרת הגנות ופגיעה כל כך, רק מבקשת שאוהב אותה בחזרה, מתחת לכל השכבות - היא כל כך כואבת לי. היא כל כך רצתה שאראה אותה כפי שהיא, ואני לא הייתי מסוגל. זה מרגיש כאילו מישהו שופך חומץ על הקרביים שלי. פשוט שורף וממיס.

אחר הצהריים נסעתי אל הפארק האנגלי, לפגוש את קבוצת הארסמוס שהגיעה העירה. הבטחתי לעצמי שאשים את הבושה בצד, ואשליך את עצמי אל העולם, על אף השריר הזה בחזה שמתכווץ מביישנות בכל פעם מחדש. ועדיין, נמר מסיירת גולני.
אני אוהב לקבל את האנלוגיה הזאת, שעל אף שלכאורה יש לי תדמית של מאצ'ו רציני, אני אני. מבולבל יותר מיובל.
בכל מקרה, פגשתי שם את השוודים והנורווגים. קנינו כמה בירות מקומיות, ב12 ש"ח לחצי ליטר, ומצאנו מקומינו באיזו פיסת דשא פנויה לאורך הנהר. הפארק האנגלי בעיר היה מפוצץ באנשים, כאילו אין קורונה. לי אישית לא איכפת, אבל אני פשוט יודע איך הגרמנים מתייחסים לכל הרעיון. אני הרי מגיע ממסיבות האקרו בפארק האצ"ל בתל אביב.
הסקנדינדבים היו עצורים תחילה, והיה עליי לשתות לפחות חצי בקבוק בירה, לפני שהצלחתי לדובב אותם. היו אלה הספרדי ואני שהנהיגו את השיחה. השתדלתי לא להרחיב על השירות הצבאי שלי, אלא דווקא לנסות להפגין מעט מהידע שא' לימדה אותי על השוודים. ואז הצטרף בחור צרפתי, שהיה איש שיחה מעניין מאד, וממש התהלבתי מהמבטא שלו, ולאחריו האיטלקי והספרדי עם המבטא האיטלקי. זה היה מצחיק להבחין, שככל שמדרימים יותר, נראה ששכבת הקרח בנשמה דקה יותר.

אחרי כשלוש שעות, השמיים החווירו, וענני גשם החלו מתקרבים כעדר של גאנו דוהר. שיכורים מהתחת, אמרנו להתראות, וכל אחד ברח לדרכו. אני למזלי, היה לי מפתח לבית של מ', שגר במרחק פידול קצר משם. אז נסעתי במהירות, והגעתי בדיוק כשהגשם החל להכות בעוצמה על ראשי. הייתי רעב, אז התכבדתי בוופל שוקולד עשיר במיוחד, וסנדוויץ' של שינקן וגבינה צהובה בווארית, שחמישים אחוז ממנה הוא בכלל שומן. טעים טעים. מ' הגיע מאוחר יותר מטיולו על האופנוע בהרים, ושמחתי מאד לראות אותו. אמנם חצינו כמה קווי נוחות בפעם שעברה שהייית בו, אבל הזמן עושה את שלו. הוא עוזר לי ללמוד איך להגיד את מה שעל ליבי, ולא לשמור בבטן. זו הרגשה מדהימה. באמת. כוסאמק איתי. למה אני כזה מטומטם?

קשה לי לשחרר מהמחשבה שאילו ידעתי לתקשר ככה עם א', היום היינו פה יחד בגרמניה. אבל אסור לי לחשוב ככה, כי זה לא מקדם אותי לשום מקום. בכל מקרה, הכנו ארוחת ערב של אספרגוס, שינקן ותפוחי אדמה ברוטב הולנדז, אחת ממנות הדגל של הגרמני-סרבי החביב עליי. לאחר מכן, שיכורים מעט מן היין האדום, התיישבנו על הספה והקשבנו לאופרה. הוא השמיע לי יצירות מופלאות, אשר רק הולכות ומתגברות, עד שהן מרטיטות את החדר, ואז התחיל גם הפסקול של פאנטום האופרה, אותו אני מכיר בעל פה. מפעם לפעם העברנו בינינו את הסיגריה האלקטרונית.

הרגשתי כל כך מלא. ערבים שכאלה ממלאים אותי בכזה סיפוק ואושר, ומשכיחים ממני מעט את הכאב שאני נושא על ליבי, מבלי יכולת לשחרר. לבסוף המשכנו מעט את בינג' החברים, שלקחתי על עצמי לעשות איתו, כי זהו חור ענק בהשכלתו. מודה, שפשוט נמאס לי שכל דבר כזה שאני עושה, מבושם בנוכחות של א'. אני נדהם כל פעם לגלות עד כמה היא הייתה חלק מכל דבר בחיי. ביקשתי לשתף אותו בתחושות שלי, כי לא רציתי להתמודד איתן לבד. יחד, הודנו, שזו פשוט טרגדיה, ולא נותר דבר אלא להמשיך הלאה. השאלה היא מה צריך לקרות כדי שאצליח? אני מצידי, אם הייתה מבקשת, הייתי חוזר. אני רק מקווה שאמצא מישהי שאוהב כמו שאני אוהב ומעריץ אותה.

צ'רצ'יל אאוט.