השעה 08:16 בבוקר, ואני אחרי ארוחת בוקר של פרוסת טוסט משוחה בחמאה ודבש, וסנדוויץ' סלמי כמהין לצד קפה גרוס. לא ישנתי הלילה בכלל, כי הגרמנים צעקו בארבע בבוקר בקולי קולות, וראשי היה גם ככה טרוד במחשבות. אני מבין שהיום יהיה קשוח, אז לפחות אתיישב לכתוב, לצד איזו סיגריה. לא מאמין שהדרדרתי לזה מצד אחד, ומצד שני - אני מקבל את העובדה שאני פשוט אוהב את זה. עוד יבוא היום ואתחרט על זה.

                                                                                          

                                                                                               ***

את ארוחת הערב העברנו לצלילי מוזיקה ממסעדה רומאית מהרמקול יוצא-הדופן של אפל, אך בשתיקת מה. אולי הייתה זו הריצה לגדות נהר-האיזר, או שמא דווקא גלידת השוקולד והמנגו. בזה מ' ניצח, כשבחר לעצמו שוקולד לבן ופיסטוק. האם אני מזדקן?

כך או כך, כהרגלינו, לקחנו עמנו את כוסות היין-האדום אל שולחנות-הצד שעל יד הספה. מ' הדליק לו את הסיגריה האלקטרונית, ואני בחרתי לנו סרט. הפעם היה זה "מסיבת נקנקיות", כי מ' עוד לא ראה. כמה צריך להשלים לו, באמת. למרות שתבכלס, אני זה שאתבדה במהשך הערב. הסרט הזה תמיד מפתיע אותי בשנינות שלו. הוא אמנם וולגרי ומסתיים באורגיית ענק של לבנס-מיטל, אך הביקורת שלו על כל העולם כחברה היא מדהימה פשוט. כל פעם מחדש. מ' חשב על זה, כשאני נזכרתי איך בדייט הראשון שלי עם ע', כאשר הושבתי את הדלת"שית הטרייה לצפות בהנטאי-אמריקאי-משהו בדיבובם של סת' רוגן ואדוארד נורטון.

בסופו, הסתכלנו על השעון, וראינו שעוד מוקדם. "איינה נוח?" שאלתי אותו בגרמנית הקלוקלת שלי. אבר נאטורליש, ענה, והדליק לנו סיגריה נוספת. הוא הציע שנצפה ב"ברבור שחור", עם נטלי פורטמן - השגרירה שלנו בהוליווד, על פי גיא פינס. תחילה התנגדתי, במיוחד לאור הטריילר הנוראי. עם זאת, נראה היה שהוא רצה לחלוק איתי משהו מעולמו שלו - את האהבה שלו לבאלט. החלטתי שמספיק ודי ואני אצא לי מאיזור הנוחות שלי. והרי המעבר ל"חברים" בנטפליקס הוא פשוט וקל.

וזה היה מדהים. הסרט היה עשוי כל כך טוב, עד כדי כך שהביא אותי לכדי דמעות. נטלי לא יכלה לשחק את התפקיד המשוגע הזה טוב יותר. המאמן שלה כל כך הרגיז אותי, בגבריות שלו ובקשיחות המוגזמת שלו, אבל זה לא יכל להיות אחרת, בשביל השלמות הזאת.

כדי להתנער מהטלטלה, מיד העברתי לפרק של חברים, בבינג' הראשון של מ'. עם זאת, כדרכינו, שקענו בשיחה עמוקה, עוד רוס תקוע בפוזיציה מצחיקה על המסך. בסופה, עוד אני מחייה את הנפשות הפועלות, מ' שלח ידו ללטף את ראשי בחיבה. חלפו מספר שניות עד שעצרתי בשנית. "מ'," אמרתי, והבטתי אל התקרה - "אני רוצה לומר משהו". געשתי בתוכי. מערכת היחסים החברות איתו היא משהו שהוא חדש לי לחלוטין, ובתוכה אני מנסה להבין מהם הגבולות שלי, בהם אני מרגיש בנוח. שאפתי נשימה ארוכה, וזכרתי את השתיקות הארוכות שלי מול א' המתוסכלת-ממני-כל-כך. "אני לא יודע איך לומר את זה, ואני מקווה שלא תפגע - אבל אני מנסה לברר את הגבולות שלי, עם כל המגע הזה". הוא מיד הבין, וחיבק אותי במילים יפות, אך כאלה עם כיסוי. הרגשתי כל כך גאה בעצמי. בדיוק כמו שהיה בערב שלפני היציאה אל הכפר הבולגרי עם י', הצלחתי לומר שלא נעים לי. נפל לי האסימון, כמו שאומר הביטוי שגנבנו מהגרמנים, שאני חושש כל כך לפגוע במילותיי בצד השני אך שם את עצמי בנעליהם, ולא מאפשר להם למעשה להיות הצד השני. להיות הקונטרה האנושית, ולא זו שאני מדמיין במוחי הקודח. 

ומהרגע שהסברתי את עצמי, הבנתי שפחות איכפת לי מהמגע החברי הזה. שכאן על הספה האפורה הזאת, בדירת החדר וחצי שבלב מינכן, אני יכול לזרום עם השיח הרגשי יותר, עם המגע הגברי, מבלי לחשוש מן שורשי המאצ'ואיזם שננטעו בי כל כך חזק לאורך השנים. אני תמיד מדמיין ברגעים שכאלו את ר' או ד' מהצוות שלי בגולני, שהם כניראה לא היו נוהגים כמוני. אבל א', הם לא אני, וב' - אני לא באמת יודע איך הם היו נוהגים. ההבנה הזאת כל כך מספקת אותי, כי אני מרגיש שאני מכה על חטא. לומד על בשרי מתוך שובל הכאב שאני מותיר מאחוריי.

אני רק כל כך כועס על עצמי שלא הצלחתי להבין את זה יחד עם א'. ועכשיו נותר לי לקרוא בתרגום הגרמני אל הביטוי "Verpiss dich", ולהיזכר כיצד האחרונה חזרה עליו שוב ושוב בכזו שובבות, ואז להרגיש שוב את הסכין חודרת אל הלב, ומסתובבת.