אתמול מצאתי את עצמי ב8:15 בביתו של אודי, ישראלי מקומי. הוא ואשתו תכננו לסוע לפסטיבל סרטים בעיר הקרובה, ליידן- והיו זקוקים לשומר ראש שישמור על הילדים. כן, ביביסיטר זה רק לבנות ;)
הילדים מאד נחמדים, והחליטו להראות לי איזה משחק תפקידים על הלפטופ החדש שלהם- שהחזיר אותי לעברי, ושטף אותי בזכרונות איך הייתי מבלה ימים שלמים על המחשב, מפתח דמויות, קורע מפלצות, מציל עלמות ונהנה מכל רגע. גו, דיאבלו, גו!
ב9, זרקתי בכוח את הקטן מביניהם למיטה, אחרי שנאבק בי בכדי להמשיך לשחק במחשב. יש לי תחתונים שחורים בקארטה, חבל שלא ידע זאת לפני.
בעוד בן, הגדול מביניהם המשיך לשחק במשחק, ולדבר לעצמו באופן שוטף (אני לא מוצא בזה דבר מוזר או פגם- אני הרי כל הילדות שלי שוחחתי עם עצמי גם כן- למרות שלא בכזאת אקסטזה, מהירות והשתדלתי לא לעשות זאת בקרבת אנשים. אני עדיין מוצא את עצמי מדיי פעם עושה את זה!)- אני התחלתי לקרוא בספר שנקרא "דרג מסתער" אשר מתאר סיפורי קרב אישיים של חיילים ממלחמות ששת הימים, יום כיפור, ו"שלום הגליל"- מרתק!
הצצתי בשעון, וראיתי שהגיע השעה גם לבחורצ'יק הצעיר ללכת ולחלום על אבירים ומפלצות (אני בטוח שגם בשינתו, הוא לא ירצה להפסיק לשחק).
לאחר שנותרתי לבדי בסלון ביתם, הוצאתי מהתיק תיקיית דיסקים מלאה בסרטים, והחלתי לרפרף בכדי לראות מול מה אעביר 5 שעות של צפייה בטלוויזיה, ועוד להרוויח מזה 150 שקל (30 יורו). עבודה גאונית, אין מה לומר. עוד צעד לעבר המחשב החדש.
בחרתי לראות את "וואלס עם באשיר"- סרט שראיתי מזמן, ובהחלט התחשק לי לצפות בחיילי צה"ל מנצחים פיסית בלבנון, ומפסידים נפשית בלבבותיהם.
עוד אני מכניס את הדיסק הצרוב לדי.וי.די, חולץ נעליי, נזרק על הספה הרכה- הפלאפון שלי מצלצל. מכירים את ההרגשה הזאת? נוראה שכזו. אתם לבד, וסוף סוף רוצים להירגע עם הטלוויזיה, נשכבים לכם- ומישהו יודע לצלצל בדיוק בשנייה הזו, בשביל למנוע מכם רגעי אושר חשובים.
אני מרים את המכשיר באנחה כבדה, ומסתכל על הצג. "מה אמא רוצה ממני עכשיו?" אני תוהה.
"הלו?"
"סר וינסטון, רד למטה בבקשה" אומרת היא בקול תקיף.
כבר חשבתי שהיא כועסת על הכוס המלוכלכת משיק הפרות שהשארתי על השיש כי מיהרתי.
"אמא, אני לא בבית..." הזכרתי לה.
"אה נכון." אומרת, "טוב, בכל מקרה- אני ואבא חשבנו שאולי כדאי שתיסע ביום שלישי לארץ לטפל בסבתא. המצב שלה ממש הדרדר, ואתה יודע שאף אחד לא מוכן לטפל בה.."
"תני לי לדבר איתו..!" אני שומע את אבי ברקע- "סר וינסטון, מה נשמע?" שואל בנימוס ישראלי.
"שמע, אני יודע שזאת בקשה גדולה- אבל סבתא באמת זקוקה לעזרה".
חשבתי לרגע, ועניתי: "אל דאגה, אבא- אני אסע." אמרתי בקול רציני, אך מלא בטחון, וגם חיבה.
לאחר שסגרנו את השיחה, הרהרתי קצת במשימה שבן לילה הופלה עליי. שלקחתי על עצמי.
אני יודע שאני מאד רוצה להמשיך ליהנות מחיי החופשיים בהולנד, ואפילו להמשיך לעבוד בשביל לחסוך למפלצת הגיימינג החדשה שלי- ובכל זאת, יש דברים חשובים יותר.
אני יודע שהמשפחה שהשארנו מאחור בארץ, לא תנקוף אצבע למען אדם אחר, גם אם זאת הסבתא או האמא שטיפלה בהם כל השנים. אני יודע שאחרי שגרתי עם סבתא שלי במשך שנה, בזמן שבנינו את הבית החדש שלנו- היחסים שלנו נפגעו כל כך, ועברו את נקודת האל-חזור. ובכל זאת, לא היססתי לרגע כשאבי ביקש ממני לעזוב את הכל, ולנסוע לטפל באימא שלו.
סבתא שלי חולת לוקמיה (סרטן הדם) כבר שנים, ושנים היא נלחמת במחלה, אך נחלשת מהר מאד. לאחרונה החליקה, ושברה את עצם הירך- ועכשיו, כמו שאבי טוען- העצבים שלי משתוללים, ומקרינים על חוליות עמוד השדרה שלה, כך שהיא כבר לא מסוגלת ללכת, או לדאוג לעצמה.
אני אפילו לא מוכן לחשוב על האופציה לוותר על מטלה שכזו- הרי אני לא יוצא לחופשה. אני אצטרך לסייע לה בכל דבר אפשרי, חוץ משימוש בשירותים ומקלחת. אצטרך להסיע אותה לבדיקות, לקנות אוכל, לבשל, לנקות- בקיצור, לשמש כפיליפינית ממן זכר מערבי.
בעשרת הדברות, ישנה דברה אחת שמשלבת בין הדברות הרוחניות לדברות החברתיות. "כבד את אביך ואת אמך" נאמר שם, ועל אף שאני כלל לא יהודי מאמין- אני חושב שהמצוות החברתיות בתורה, הן הגיוניות וחשובות מאד. גם אם יתר החברה לא תקבל אותן על עצמה- אני רואה בהן ערך חשוב ביותר. לכבד את ההורים שלי, שכל כך דואגים לי, ושיעשו הכל למעני- הוא חשוב יותר מכל מחשב, טיול, חופשה או מציאת בת זוג, לטעמי. תסכימו איתי? וכך, גם חשוב לי לכבד את ההורים שלהם, על אף הקשיים- לעולם אל תגורו עם סבא וסבתא שלכם. לעולם.
אז כן, ביום שלישי הקרוב אני עולה על הטיסה מסחיפול שבאמסטרדם לנתב"ג, ושם לא יחכה לי אדם. זה בסדר, גם לצלבנים המוסלמים באזור לא חיכו בזרועות פתוחות, אלא בחרבות, חניתות וזעם רב בעיניים. אני אפילו בר מזל אם כך, מה? ;)
רק עכשיו אני מבין כמה הריחוק מהארץ היה חשוב לי. ואחרי שלושה חודשים, לא מיציתי אותו עדיין. אני מרגיש לפתע שכאילו לא הספקתי לעשות דבר במסעי באירופה- וזאת שטות גמורה. חוץ מזה, שהמסע שלי לא נגמר. הוא רק נפסק.
אבל הריחוק מהבית, מהאנשים, מהעולם אותו מכיר- חשיבותו בשבילי לא נילאת מפז. ולכן אני מרגיש מוזר, אך נרגש. כמו שאמרתי קודם: יש דברים יותר חשובים.
אני מתכנן לעשות ביקורי פתע לחברים בארץ, בין הטיפולים שלי בסבתא- ולכן השתדלתי לא לספר לאף אחד, פרט לחבר הטוב ביותר שלי- גילדאלף האפור.
אני מנסה לדמיין איך אני הייתי מרגיש עם חבר שאני לא אמור לראות במשך שנה וחצי, צץ לי משום מקום- את האמת? לא אדע אם לא אחווה את זה.
אני רק מקווה שלא אגרום לשרשרת של התקפות לב לבני עשרה במרכז המדינה.
אני מתכנן לקפוץ לאימון קרב מגע, ולהפתיע את אביעד, המאמן שלי. אני כבר לא יכול לחכות לראות את השוק על פניו.
אני כבר מחכה לשוב לזרועות החיבה הרבה שאנשים רוכשים לי בארץ. אומרים שרק כשמאבדים דבר, לומדים להעריך אותו באמת. זה באמת נכון.
רק עכשיו אני יודע להעריך את החיבה, ו"הכבוד" שאנשים רוחשים לי בארץ.
מסתבר שיש הרבה דברים חיובים במסע שלי לארץ הקודש. לחום החברים וארץ ישראל האהובה, מהקור של אירופה היפיפייה.
עם זאת, לצערי נתקלתי בהרגשה שחשבתי שלא תחזור. המחשבה שהכי טלטלה אותי ורגשה אותי, היא המחשבה על אותה פנטזיה לחזור, להכנס בשערי בית הספר בראש וחזה מורמים- ולהראות לאקסית המיתולוגית שאני עוד קיים. חי, נושם ושטוב לי. לבלבל אותה. משום מה כשאני כותב מילים אלו, הן חסרות כל רגש. אבל בדרכי חזרה הביתה מ"העבודה", לא יכולתי שלא לרעוד בהתרגשות.
טוב, תאחלו מסע מוצלח.
"ירושלים - הנה אני בא חוזר אליך - הנה אני בא אל חומותיך - הנה אני בא כי את היחידה אני נשבע "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: