אני מרגיש כמו הודי. כאילו גחלים לוהטות מקפיצות אותי ממקומי בכל צעד שאני עושה הלוך ושוב בחדר, כשליבי מתווכץ בקרבי כאילו היה כוכב גוסס, וראשי נתון לתצלום אחד בלבד: שדה רחב, עמוס בחרא של פרות.
אתמול, אחרי ארוחת הערב החגיגית והארוכה שערכנו לכבוד ביקורו של הנספח הצבאי הירדני לנאט"ו ולזה ההולנדי בת"א- ישבתי עד השעות הקטנות של הלילה, כשעיניי צורבות מעייפות גדולה, אך הן אינן מסוגלות לעזוב את המילים הרבות המרצדות על צג המחשב. ישבתי ובעלתי כל מילה שיכולתי מסיפורי אלו שכבר חוו את הגיהינום, הרי הוא גיבוש היחט"יות של גולני, שאליו אני מתכונן כבר זמן רב כל כך.
הסצינה הקשה ביותר שנצרבה ממש במוחי סיפרה על הרגע בו העמידו את חברי המחלקה בשורה, ולפניהם השתרע אותו משטח אדמה קשה, עמוס ב"כל טוב". אותו טירון שעמד לזחול בתוך החרא, תרתי משמע, סיפר שהוא לא האמין למראה עיניו, ושהוא חשב שהם לבטח מתלוצצים, אך לא היה לו זמן רב מדיי לאשליות, כי תוך כמה שניות פקד עליהם המגבש נחרצות: "יש לכם 30 דקות לזחול עד לעמוד וחזרה, כמה שיותר פעמים. זוז."
קראתי את המילים הללו בפה פעור לרווחה. עיני כמעט יצאו מחוריהן.
במשך חודשיים וחצי כל מה שאני אומר לעצמי הוא ש"אני אתן כל מה שאני יכול בגיבוש הזה, ואני יודע שאני מסוגל לעבור אותו!", אך היום בבוקר הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי מה ניצב מולי. חטפתי שוק.
כל הבוקר אני מסתובב בחדרי, ואיני מוצא מנוחה. מצד אחד, אני יודע לקראת מה אני הולך, ולא אשקר ואודה- אני חושש מהמבחן הקשה ביותר שאעבור בחיי. אך מצד שני, יש בי המון בטחון ביכולות שלי, ובתפקוד שלי. אני יודע שאם יגידו לי לקפוץ על חרא של פרות- אני אהיה מהראשונים לצלול פנימה, כי אני כל כך רוצה את זה. אני יודע שמחכים לי ארבעה ימים של גיהינום על פני אדמות, ואני כבר מרגיש את האדרנלין מפמפם בתוכי, כאילו הייתי מאוהב. מאוהב בחרא של פרות.
כבר שבועיים שאני יושב פה בעיירה הציורית "וואסנר" שבמרכז הולנד, ולא מבין מה אני עושה פה. אחריי חודשיים של אימונים מפרכים, אך מחשלים כאין כמותם- מצאתי את עצמי על טיסת סאן-דור של אל-על לאמסטרדם, לביקור אחרון אצל המשפחה, לפני הגיוס ב20 לחודש הבא. אמנם בשבוע הראשון טיילתי המון, ונהניתי שוב להיות בחיק משפחתי, אך הרגשתי שמקומי הוא לא שם. הוא בדיונות בהרצליה. כל רצוני הוא להוכיח לעצמי שאני יכול לשרוד את הגיבוש הזה בגבורה ממש, ולהיות לאחד מה"נמרים המעופפים". ובמקום זאת, אני יושב שעות מול מסך המחשב, מתנוון ובוכה על כאבים שחזרו לתקוף אותי בכפות הרגליים- כאלו שלא הטרידו אותי לשנייה במהלך הטרטורים ברחבי ארץ הקודש. לפתע חזרתי להיות הילד המפונק של ההורים, אחרי שהוכחתי לעצמי שרק לבדי אני באמת יכול להיות "גבר".
אני זקוק לנעליים חדשות, ודחוף.
ביום חמישי שעבר, עוד אני נוהג ברחבי העיירה, מסיע את אחי הקטן ממקום כזה למשנהו, מצאתי את עצמי מהרהר על דבר מה, ממנו רבים מעדיפים להתעלם, אני מניח: זהו היה כביש דו סיטרי, ובמסלול מולי נסע לו אוטובוס עמוס בהולנדים מחויכים (על אף מזג האוויר הדיכאוני, שיכול לגרום גם למאי מ"מר. שמח" לקפוץ ממגדל שלום על מכונית פג'ו...)- ותהיתי לעצמי מה מונע ממני להטות טיפה את ההגה לשמאל, ולהיכנס בהם חזיתית, במהירות של 55 קמ"ש. האם כל נער או נערה בני 17, שמקבלים לידם את רישיון הנהיגה הנחשף מידי הטסטרים-שליחי-השטן, יודעים איזה נשק קטלני ניתן להם באותו הרגע? אנחנו מנופפים ברישיון הפלסטיק הזה מול עיניי חברינו, כמו שילדים מנופפים ברובי קאלצ'ניקוב מול חבריהם בקייטנות החמאס בעזה. מעניין שמערכת תשתיות עולמית שלמה נבנית על "מוסריות", שאותה כמובן רבים מפרים כשהם מסמסים תוך כדי נהיגה, או בורחים לאחר שדרסו בחורה טובה, כי הם "יודעים לשתות".
ושוב, נתקלתי באותה השאלה כשיצאתי מרחבת בית-הספר האמריקני, ובשולי הדרך התהלכה לה נערה המשוחחת בפלאפון, וכל מה שעובר במוחי היא המחשבה שבכזו קלות אני מסוגל להטות את ההגה, ולגזול את חייה בשניות, כשהאדם מהצד השני של הקו ישמע רק את צעקתה הפתאומית והמזעזעת, ואולי גם את ה"בום" הגדול בעת הפגיעה- בכזאת קלות אני יכול למוטט עולם ומלואו. סתם כך.
"עם כוח רב, באה אחריות גדולה...", אמר דוד בן- אבל לא כולנו נולדנו להיות ספיידר מנים.
מעניין על מה חושבים כשמשעמם, ואין מה לעשות חוץ מלהתרגש מהגיוס המתקרב, כאילו היה ג'סטין ביבר, ואני הייתי אחי הקטן. אבל אולי נכון לי להתחיל לחשוב על כך, הרי את אותן השאלות אני אשאל את עצמי כשאקבל לידי נשק חם. הו, כן- רובה תובר עם כוונת אופטית. אולי זהו הרגע שאני נקרע בין הגבר שאני מנסה להיות, לבין הילד שעדיין מצחקק לו בתוכי?
אכן שבוע מעניין. לפחות השבוע שלפני כן יצאנו לדיסנילנד בצרפת, וגם לעיר מימי הביניים, בשם "גאנט" בבלגיה (שהיא אחת המדינות היפות ביותר שראיתי מעודי, עם אף האירוניה, שכן בריסל בירתה היא העיר המגעילה ביותר שראיתי באירופה, אולי אחרי רוטרדם, ש"נכבשה" על ידי מרוקאים וטורקים. ועל אף שאצהיר שאיני גזען, ושפגשתי מספיק ערבים טובים ומעניינים בחיי- מדהים שהערבים גורמים לכל פרח יפה לנבול. לא מאמינים לי? קנו את הכרטיס המוזל הבא לאירופה. כל אחד צריך חופשה טובה מדיי פעם...)
ואחריי שמלאתי את כרסי שהלכה וגדלה מכדורי שוקולד, עוגות של אבי, המבורגרים וצ'יפס, והרבה מאד צלעות-חזיר ברוטב ברביקיו (היו לי ריבועים כשהגעתי להולנד!!!), אני אחזור ביום שני לארץ הקודש, ל"פוש" אחד אחרון במחנה-אימונים ארוך, פגישה עם אורטופד נורמלי (סוף סוף...) וסימולציית "יום סיירות" אחרונה, לפני שאצא אל הקו הזינוק, ואצעק בגאווה: "אחריי לגולני! אחריי אל תוך החרא!".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
