אי אפשר לטעות בזה. ההילה סביבי הולכת ומתפוררת. רק אתמול עוד ענדתי את עיטורי על דש המדים, וכאשר הייתי מתיישב במושב האקראי באוטובוס, הייתי יכול להבליט חזי בגאווה. המחשבה שבמשך שלוש שנים חוויתי דברים שאחרים סביבי אפילו לא העלו על דעתם לחלום, מילאה אותי בכוח. בגאון. 
והנה אני, עירום ממדים וייחודיות, ולפתע זהו לוחם מג״ב שמטפס בגרם המדרגות, מדיו מסודרים ומגוהצים, נשקו ננשא לצידו בבטחון. עכשיו זה הוא, זה הוא העומד על המשמר.

אחרי 3 שנים קשות מאין כמוהן, לא דרוש רגע תיאטרלי בכדי להשאיר את החיים הצה״ליים מאחור, אלא אפשר להסתפק במבט אחד חטוף אך מתמוגג על מרחבי הצפון, דרך אוויר נקי וצלול. אמנם תמיד אסתכל על המרחבים המסולעים בפה מצולק, בכאב- אך הגעגוע תמיד ידגור בליבי. להיות זה ששומר, זה שנותן הכל בחום ובקור, בסופת הברד ובשרב, כדי שזאת שיושבת בספסל מלפניי תוכל להסתיר מעיניי את התשחץ בעיתון, אותו קראה ברפרוף,ולו רק בכדי שאוכל להתפעל משערה השטני. כמה נחמד, חשבתי לעצמי, שלפתע אוכל להתפעל כך משיער נשי, דבר כה שולי בחיי לוחם מחוספס, כאוות נפשי.

האם החיילת היפה היושבת לצידי, המשתדלת בתוקף להמשיך להתבונן על הנוף מבעד למשקפי השמש אך ללא מלודיה להעצמת הרגע, או אותו שוטר מג״ב אשר הישיר אליי מבט, יודעים שלפני פחות מיממה הייתי שותף לאחווה הישראלית ביותר?

מי היה מאמין שאתגעגע לסופות הגשם? לשמיים האפורים. לריח הגשם הטופח על הדשא והעלים הרטובים. לעננים הנאבקים לחסום את אהבת השמש, ולקור המחבק את העצמות. שום חשש ממסע ארוך אל הרי הגליל תחת מתקפה של מים ובוץ, ולחיים רטובות מדמעות תנין, אותן סיפקו שערי שמיים, כי הרי ממתי נמרים המתפלשים בביצה, מאפשרים לעולם לתפוס אותם ברגע של חולשה?

ולפתע צריך להיפרד לשלום מאחים, שיחד חווינו הכל. כך פתאום, מתוך הכחול?

אחרי ששתו, צעקו ונהנו, ואני רק מביט מהצד, משתמם- נותרה רק לחיצת יד מהירה לסיום, כאשר כל אחד מזדרז לפנות בדרכו שלו על פרשת הדרכים. והאם נכון המשפט ש״עדיף שכן קרוב מאח רחוק״? שהרי אין דבר אשר יהווה תחליף לאחיי לצוות.

אז זהו הרגע, כבר חלפה לה השעה, ועכשיו נותר רק להניח לרוח אפי לעשות את שלה.