אומרים שאדם צובר זכרונות כמו נמלים, אך בהולנד- זה בחודשי החורף.
ארבעת החודשים, בהם "ברחתי" מהבית, כלומר- ירדתי מהארץ-
היוו תקופה שלא האמנתי שתעבור עליי כל כך מהר. יש לי כרגע כל כך הרבה זמן להיות עם
עצמי, ולנסות דברים חדשים. כמו להתחיל עם בחורות, למשל. הו, צ'רצ'יל, שובב שכמוך.
בכלל, הביטחון העצמי שלי נסק אל על, נעשיתי הרבה יותר אסרטיבי, וכמו
שקרולין הברלינאית נהגה לומר- "חוצפן". עשיתי דברים שבתור ילד, לא חלמתי
שאעשה. נעשיתי ישיר יותר, חד יותר, בטוח יותר. אני לומד את הגבול הדק בין להיות
פראייר לבין אדם נחמד ותמים- או שזה רק הגיל?
כשהגעתי לכאן לפני 26 ימים לטפל בסבתא, חשבתי שאבוא, אנחם, אחבק ואעוף
חזרה לחג ההודיה והשלג שהתחיל לכסות את העולם הירוק שידעתי בהולנד. אבל הימים
התארכו להם, ועוד לא מצאנו סידור הולם לאישה השברירית שכבר לא מסוגלת ללכת, אשר
כאביה משתקים אותה, וגורמים לה למלמל ולספר לכל אדם שמוכן לשמוע, שהיא כבר מוכן
לפגוש את הבורא שלה. אם הבורא מוכן לפגוש אותה, זאת כבר שאלה אחרת.
אלו מן חיים אלה? להתאשפז למשל שבוע וחצי בבית החולים, בסביבה המסריחה
תמידית מהאוכל של בית החולים (למה עושים אותו כל כך מסריח?!)- ולחזור הביתה,
כשהמצב נראה טיפה זוהר יותר- אך להתמוטט כמעט מיד. אני לא רוצה לחשוב על מה עדיף,
כי כרגע אין ביכולתי להבין את התחושות שלה. את הסכמתה למות. המחשבה שהכל ייעצר
לפתע, ולא תוכל לדעת מה קורה לאחר אותו רגע דרמטי- זה מה שמפחיד אותי במוות.
הזמן עובר וחולף לו, והמצב כבר נראה נואש. אבל דווקא עכשיו, אבי, פ.ד
רוזוולט חזר שוב לארץ הקודש, לסייע ולהציע תגבורת. הוא פה לענייני עבודה, אבל
העובדה שהוא פה עוזרת קצת. מחזקת טיפה את המאבק האישי שלי לעזור לסבתא, ובכלל
להתמודד עם המראה שלה. פנים זקנות וחתומות, כמעט מתות, וכואבות עד אין קץ. גוף
מצומק וחלש וגפיה נראים כאילו עברו מחנה ריכוז. כל כך רזה, כל כך מסכנה. אין לי
מושג מה תהיה תגובתי ליום בו היא תעצום את עיניה לעד. היא לא תעשה את זה בלב שלם,
את זה אני יודע, ובאמת חבל לי. סכסוכים במשפחה- סיפור ארוך.
קדימה, וינסטון, עוד קצת מאמץ- ואתה בבית עד חג המולד. אה, איזה קטע-
זה מה שחשבתי גם במלחמת העולם השנייה.
ובין התיזוזים לבית החולים, הסופר, והמיטה הרכה שעליה אני מתמוטט
בחוסר כוחות- אני מוצא זמן לחזור לאימונים. אין כמו לקום כל בוקר, לראות את השמיים
הכחולים הישראלים, מוארים באור השמש הזורחת, ולצאת להתעמל. ריצה של 2.5 ק"מ,
ומיד סטים של כוח. אני כל כך אוהב לשמוע את ציוצי הציפורים בנוסף למוזיקה הקופצנית
באוזניים, כשאני קורע לעצמי ת'צורה, ואונס את עצמי לא להפסיק ולוותר. כאילו אני
עובר את הגיבוש לחטיבת הצנחנים כל פעם מחדש.
והדבר הכי טוב באימון? זה לסיים אותו. לחזור הביתה, לדעת שהכאב
הזה מאחוריי, ולהיזכר בארבעת תענוגות החיים: לאכול, להתעטש, סקס ולעשות שרירים
מול המראה לאחר אימון.
הו, כן.
בכלל, מסע הצלב של הצלבנים לארץ הקודש, היה משמעותי מבחינת הנצרות
כולה. וכך גם מסע הצלב האישי שלי. הגעתי לארץ ישראל הישנה, וחזרתי להלחם בכל מובן
המילה. חזרתי אל הקרב מגע.
ביום רביעי האחרון הגעתי לנקודה מאד שברירית, מאד מיוחדת. הבנתי שאני
אכן אט אט מגבש לעצמי את הצ'רצ'יל האישי שלי. הבטוח, החריף, האמיץ.
באותו היום נסעתי לאימון קרב מגע ברעננה- כמה שהיה נחמד לפגוש שוב את
כולם. לזכות שוב בחיבה של כולם, ולהחזיר לכל אדם ואדם את התשובה לשאלה: "אתה
לא בהולנד?!" שהתגעגעתי ספציפית אליו. ציני ולא מחייב.
שש שעות חלפו להן, בהן אימנתי את החבר'ה העולים לחגורה ירוקה בכל
קבוצה את "גלגול לחימה ישראלית לאחור", ואף זכיתי לקרדיט מאביעד, ומאחד
התלמידים הבוגרים שם, שאמרו בחיוך שהם רואים בי אדם שונה, מהמדריך שהם זוכרים
מהסמינרים.
אבל השיא הגיע רק בסוף. אביעד סיפר לי בהתכתבויות שלנו באימיילים על
רעיון חדש שלו- בכל יום רביעי הוא מקדיש חצי שעה ב22:00 לקרבות בלבד. בתור אדם
שאוהב את התחושה האדירה של הקרב, שבה האדרנלין זורם בעורקים כמו מים במפל הבניאס, וההרגשה
של הצורך התמידי להשתפר וללמוד- הרגשתי געגוע עז לבית השני שלי. לעולם השני שלי.
והנה, אני שוב כאן בארץ, וזכיתי לחוות על בשרי, תרתי משמע- את האימון
המיוחד ביותר שהייתי בו בחיי.
חשבתי שאשב בצד ואצלם את הכל מהצד, שכן לא היה לי ציוד, אבל אחד
התלמידים הרגיש ברע והחליט לתת לעזור לי
ולתת להשתמש בציוד המיגון שלו. הרגשתי איך הפחד הקל וההתלהבות מעצם הקרב גועים
בחזי. עליתי על ציוד במהירות, והצטרפתי לקרבות. עבדנו בזוגות, על מכות ידיים בלבד
תחילה. לא אשכח את זה לעולם.
קדתי קידה לתומאס, ויצאנו לדרך. אנחנו זזים ללא הרף, רחוקים אבל
קרובים. מנסים להשחיל אגרוף, מגל ובעיטה. אני זוכר את הפריצה שלי, את האגרוף
המרושל שניסה לחדור את חומת ההגנה שלו, ואז חטפתי את זה לראשונה. תומאס התפרץ עליי
בסדרת מכות רצחנית, שלא הצלחתי לראות בכלל. ניסיתי להיזכר בהערות של אביעד שכל
הנוגע למצב שבו חיית אדם מסתערת עלייך בכל כוחה, אבל לא הצלחתי לזוז. הייתי בשוק.
ניסיתי להגן על פניי, אך למעשה פשוט הלכתי לאחור כשאני חוטף מכל הכיוונים. למזלי
היה לי מגן ראש, כי אחרת הייתי מאבד את ראשי לתמיד. ניתקנו מגע, וחזרנו לקרב.
ושוב- אני מגן כנגד אגרוף, ומנסה לחזור במתקפת נגד אך נתקל בהתקפה ארטילרית חזקה
מאין כמוה. ואני עוד חשבתי שההולנדים חזקים...
וכך זה המשיך, החלפנו זוגות, ואני מצאתי את עצמי מול אוריאל רוטשטיין,
כשאביעד מורה על קרב ידיים ורגליים. הסיוט שלי. ניסיתי להרגיע את עצמי, ובתוך תוכי
ידעתי שאני הולך לחטוף ולשרוד את זה- אבל להיות שק חבטות? לזה לא ציפיתי. אוריאל,
שביום שישי הקודם, עבר בהצלחה את המבחן לחגורה שחורה דאן 2, זאת שהיינו אמורים
לעשות יחד- התנפל עליי בצורה שלא חלמתי עליה אפילו. עד כה, אני הייתי זה ששולט
בקרבות איתו, זה שתמיד יוצא עם ידי על העליונה. לא ציפיתי למצוא את עצמי על הרצפה,
כשאדם זאב ממש כותש אותי ללא רחם. מה לעזאזל הולך פה?!
המשכנו להחליף זוגות, ועל אף שחשבתי שאת האגו שלי אני משאיר בצד, הוא
נפגע יותר מתמיד. לא חשבתי על העובדה שהם מתאמנים כך כבר ארבעה חודשים, ושאביעד
יצר לו צבא ספרטנים, עוד אני משוטט לי ברחבי אירופה- שכולם התקדמו כל כך עוד אני
נשאר במקום.
בהמשך מצאתי את עצמי חוטף, מתרסק, נופל, ובכלל- חוזר לאינסטינקטים
האנושיים שלי. טכניקה כבר לא הייתה על הפרק. כל מה שרציתי הוא להפיל את היריב
לקרקע, ויהיה מה. שוב, מזל שהייתי עם מיגון- אחרת לא הייתי פה לכתוב את המילים
הללו.
לאחר שעליתי להלחם מול אוריאל, ונקטשתי שוב, האימון הסתיים, ואני פשוט
עמדתי שם, עם פה פעור לרווחה. חזי כאב מחוסר חמצן, ועיניי היו מנופחות ואדומות
מזיעה צורבת, אך גם מדמעות. לא יכולתי לשלוט בזה. באותו רגע, לא האמנתי למה
שעברתי. אמרתי לעצמי שהושפלתי כהוגן, כמו שלא הושפלתי כבר שנים- אבל בתוכי לא
הרגשתי ככה.
אביעד ניסה לעודד אותי לאחר האימון, אבל אני מצאתי את עצמי נוהג בדמעות
את כל הדרך הביתה.
הייתי בנקודה שאותה עוד לא חוויתי- התמודדתי עם השינוי שעברתי. כלומר,
בתוך תוכי הרגשתי כמה נהנתי באותו ערב, כמה אני רוצה להשתפר ולהפוך לחיית אדם כמו
השאר (ובכך לשפר את הביטחון העצמי שלי, ושלא אתכווץ בכל פעם שאני חולף ליד ערס
ברחוב. כן, אני בטראומת ילדות)- אבל במודע רציתי להרגיש כשלון. רציתי להרגיש שוב
את חוסר הבטחון האדיר הזה שהייתי מרגיש כשהייתי חוטף ולו את הקטנה שבמכות, כשהייתי
עוד ילדון צעיר. אני חושב שזה בגלל שפחדתי להודות בשינוי, גם אם הוא היה אך ורק
לטובה. לפתע אני לא פוחד יותר, לפתע אני לא מושפל.
למרות שחגורות "נחותות" משלי היכו בי כאילו הייתי נאצי אשר
נתפס על ידי יהודים במנוסה- לא הרגשתי שגאוותי נפגעת. אני רוצה להאמין שהם לא
חושבים עליי לרעה, לאחר האימון הזה. לא, אני עדיין בעל אותם יכולות, אבל אני כן
כואב על העובדה שאחרים ממשיכים להקדם, בעוד אני נשאר במקום, בסופו של דבר. אבל
ניחא- אני אתקדם כשיגיע יומי, ואהיה פרא אדם, כמו שאני אוהב.
אני זוכר כיצד רציתי לבכות לאורך כל הערב, ואפילו כשכתבתי את אותו
אימייל נסער לאביעד, הרגשתי כיצד המילים שלו ריקות וחסרות משמעות. ידעתי שאני מזבל
את השכל, כשאני כותב שאני מרגיש אפס וריק. ידעתי שאני לא. הרגשתי שלא.
וזאת, ידידיי- המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. ההתבגרות. אה, כן- ואת
הפנס בעין.
אותו יום רביעי, היה יום מיוחד מהמון בחינות.
באותו היום, התגשמה לי "פנטזיה". בדיוק כשחזרתי מסבתי בבית
החולים, עצרתי בקניון ליד הבית בשביל לקנות לעצמי מצרכים לארוחת הצהריים. בדרך
נכנסתי לחנות "צליל" בשביל לבדוק אם הם מוכרים עותקים של המערכונים של
"קצרים" בשביל אמא שלי. עוד אני יוצא מהחנות לאחר שנעניתי בשלילה, אני
רואה את הבחורה שהכי רציתי לראות במסע שלי לפה. את בלאדי מרי, האקסית שלי.
אני זוכר איך קפאתי כשעיניי נחו עליה הולכת לעברי. תפסתי את עצמיי
בידיים, הסתובבתי, והלכתי במהירות לכיוון הסופר, רק בכדי שלא אצטרך להיתקל בה.
מוזר, לא? הרי כל כך רציתי לפגוש אותה.
עוד אני יוצא מהסופר, אני מביט לכל עבר- אולי עוד אוכל לראות אותה
בשנית.
ואכן כן, אני רואה אותה עומדת בקרביץ, וכשמבטינו נפגשו, חלפתי על
פניה, כשהיא נועצת בי מבט אטום, ואני מסוגל למלמל רק ברכת שלום חלושה.
ברחתי משם, וחזרתי היישר אל המכונית. כשהתיישבתי בכסא הנהג, הרגשתי
איך ליבי פועם כאילו זה עתה רצתי ריצת מרתון. מה שבחורות יכולות לעשות לנו,אה?
תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי לעצמי שאני חייב לפחות להגיד לה שלום,
אחרי כל כך הרבה זמן שאני משווע לפגוש אותה (מהחלומות שלי אודותיה, אני מניח שאני
פשוט רוצה לדעת שאין בינינו שום איבה או טינה- כי הפרידה שלנו הייתה מלוכלכת. אבל
איזו פרידה היא לא?).
הנחתי הכל במכונית, וחזרתי לקניון, לחפש אחר המטמון. אבל מרי כבר
נעלמה, והרגשתי עצב קל מתפשט בחזי. עודדתי את עצמי בעובדה שעשיתי מעשה אמיץ, שלא
אופייני לי- וחזרתי בחזרה בשביל לפגוש את אותה בחורה שיכולה להרוג אותי במבטה. ממש
בסיליסק.
בדכדוך קל, רגליי הובילו אותי אל סניף ארומה שבקניון, בכדי שאוכל לומר
שלום לידידה שעובדת במקום. עוד אני מתקרב אל הדלפק בשביל להפריע לה לשטוף את
הריצפה, אני רואה שבמפרסת הסניף מי יושבות אם לא בלאדי מרי ואמה. התחלתי לשוחח קצת
עם אותה ידידה, ליעד שמה- אבל ידעתי שכל מה שאני רוצה זה לגשת החוצה, וליצור את
אותו מפגש שאותו אני כל כך רוצה.
לרגע הפסקתי את השיחה המטומטמת שניסיתי להתחיל, אמרתי לה שמיד אחזור,
ועל אף הפחד הגועה בחזי, ניסיתי לצאת אל המרפסת. נקעתי בדלת, שכן ניסיתי לדחוף
אותה מהצד הלא נכון, ועל אף המבטים התוהים של מרי ואמה- מצאתי את דרכי החוצה.
ניגשתי אליהן, מתנצל שאני מפריע, ואמרתי שלום. מרי לא הוציאה מילה מפיה, ואני
מצאתי את עצמי עם ידיי בכיסים, מנהל שיחה קצרצרה עם אמה. כל כך הרבה דברים אחרים
יכולתי לומר, ואולי ליצור רושם אחר- כמובן שלאחר השיחה, חפנתי את פניי בכפות ידיי,
וצעקתי את השטויות שאמרתי. אבל ההרגשה הייתה טובה. טובה מאד. עשיתי את מה שרציתי,
בניגוד לכל מה שידעתי על עצמי. הייתי אסרטיבי, וזה חדש לי.
אני באמת נהפך לוינסטון צ'רצ'יל. זה אומר שאגמור שמן וקירח?
החוויות והתהפוכות שאני עובר בזמן האחרון הן עמוסות פרטים ומציפות
במחשבות. חשבתי שאת חלקן אשמור לעצמי, אבל אני הבטחתי לעצמי שאני מתעד הכל בבלוג
הזה, כדי שיום אחד אחזור ואראה כיצד חלף הזמן, ואדע שאת זמני לא בזבזתי באירופה,
כמו שפחדתי כשפתחתי את הבלוג.
בימים הקרובים אחזור להולנד, ואראה את הבחורה היפהפייה שאבא שלי טוען
שעובדת באחת החנויות במידרחוב הקרוב לבית. זאת בהחלט הולכת להיות חוויה- אולי עוד
יצא מזה משהו? בתקווה שהיא לא כמו שאר היפהפיות האירופאיות- לא תפוסה.
אבל לעולם לא אדע, אם לא אנסה.
שלכם,
סר ו. צ'רצ'יל- שמקווה לחזור אליכם עם בשורות טובות משדה הקרב של
החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: