על פי תנועת הרכבות, תכף כבר אגיע,

על פי המשקפיים, השמש זורחת בעיניי.

על פי חיוכי המלש"בים, אדע שכאן מקומי. ביניהם.

אני כבר לא יכול לחכות לעבור בשערי הבקו"ם בתל-השומר ב7:30 בבוקר, ברגעים האחרונים של החצי השנה האחרונה, בה כל מבוקשי היה להתגייס לצה"ל, ולמקום הטוב ביותר שאליו אוכל להגיע. לא יודע איך אפרד מאימי, שלה הרי אני עושה את המוות עם בחירתי החד- משמעית להתנדב לשירות קרבי- ולא יודע איך אוכל להכיל בתוכי את כל השמחה שתרטיט את האוויר.

היום אימי מצאה את הכומתה החומה הישנה של אבי, ואני, כ"דני שובבני" שכזה- חבשתי אותה וקרצתי למראה. כל כך התרגשתי לראות את כומתת "גולני" על ראשי, וידעתי שזהו המקום בשבילי. שגולני היא שלי.

אחרי כל כך הרבה תהפוכות, מכתבים, עצבים ותפילות חוסר-אונים לגורם לא יודע, כל שנותר הוא החיוך הענק על פניי, והתקווה לסיום הגיבוש הקרוב בהצלחה, כזו שיכולה לפוצץ פיל!

אני אשתדל לעדכן בעוד 3 שבועות, בתקווה לחדשות הטובות ביותר.

מי היה מאמין שיגיע היום וראש הממשלה הבריטי יתגייס לצבא? אמרו לי שבתקופתי כבר יהיו פרחים בקנה, ובחורות יפהפיות בצריח!

תאחלו לי בהצלחה!

שלכם,

טוראי וינסטון צ'רצ'יל, שצועק בגאווה: אחריי לגולני! 

 נ.ב: ולחשוב שהשירות הצבאי העומד לפניי ארוך כמו הלימודים בתיכון. איזה כייף!
"איזה צעיר..."