לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


דבר אינו אמיתי. הכל מותר.

Avatarכינוי: 

בן: 33




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

12/2010

Marry Christmas, Winston!


Misery \ Maroon 5

 

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, ועיניי נלחמו לא להיעצם. טיסת אל על מת"א לסחיפול שבאמסטרדם לא הייתה יותר ממטרד נוראי. אני עולה למטוס, אחרי חודש וחצי קשים בארץ ומתיישב במושב על יד החלון. אני לא מבין איך אני תמיד מצליח ליפול על הכסא שנמצא בדיוק על הכנף?!

 

הכל מאד מעורפל מרב עייפות, ולצלילי הסאונדרטרק האדיר של שר הטבעות, המטוס עזב את הקרקע הקדושה, וכך גם אני עזבתי לעולם שכולו טוב. איזה חרופ הבאתי.

אני נמצא בין ארץ ושמיים, ובין שני עולמות שונים. מוזר שהטיסה חזרה לחו"ל היא לא יותר מחזרה הבייתה, ולוא דווקא לנופש פרוע בקופי-שופס של אמסטרדם.

כשאני מתעורר מ"שנת היופי" שלי, המטוס כבר היה בשלבי נחיתה. אני זוכר שהסתכלתי דרך החלון, וראיתי משטח לבן, באזור שאותו הכנף הרועד לא הסתיר. לא ידעתי אם זוהי הולנד המשולגת, או מדבר עננים. נזכרתי בסצנה מהמטרקיס השלישי, בו ניאו וטריניטי עולים לרגע אל מעל העננים, ורואים את השמש החמה לראשונה מזה שנים- ואז נופלים לשחור שבעולם.

התחלנו לרדת על משטח עננים כבד, ובמשך דקה שלמה, פשוט טסנו בתוך ערפל. נדהמתי לראות את עובי הענן. יכולתי רק לתאר מה אותו ענן אדיר עולל למסכנים שעל הקרקע.

לפתע, אנחנו יוצאים מן המחזה המוזר, ולעיניי נגלה מראה עצוב. מדכא.

הולנד השתרעה מול עיניי, והיא אפורה מעין כמוהה. כאילו מזג האוויר הכריז על יום אבל לאומי.

כל כך מכוערת, כל כל שונה ממה שזכרתי מהטיסה הראשונה שלי אל העולם החדש. לאן נעלם כל הירוק? לאן הסתלקה השמש החמימה? לאיפה ברח החלום ההולנדי?

 

נחתתי, הוצאתי את הדרכון הגרמני שלי (איזה מן בריטי אני...), ויצאתי לפגוש את אלי, הנהג של אבא שלי, שחיכה לי מחוץ לשדה. היה לי כל כך מוזר להרגיש בבית, ולא בטיול לעולם אחר. הבנתי שעל אף הגעגועים שלי לארץ, לקושי שלי במעבר לעולם אחר- הבית שלי הוא הבית שלי, ושום דבר לא ישנה את זה. אחרי שהקדשתי מעצמי כל כך הרבה (אני עדיין בספק שזה נכון), כל כך רציתי לשוב לחיי, ולראות שוב את המשפחה שלי.

 

הגעתי הבייתה, אחרי שבדרך ראיתי עולם אפור עטוף בקצת קרח שהיה שלג שעפף את הולנד ימים לפני שחזרתי.

כשנכסנתי, עיניי קפצו מחוריהן. הבית היה לדיר חזירים. הכל היה כל כך מבולגן, כל כך מגעיל. ברחתי מהמראה הזוועתי לחדר המסודר שלי, והדלקתי את המחשב שהתגעגע אליי כל כך. אחרי שהצהרתי שהבית שלי מתוק בפייסבוק ("home sweet, home!"), וישבתי להרגיש את אותה תחושה נשכחת של לשבת כמו בטטה מול המחשב- התחלתי להכין את עצמי למלחמה בחזירי הבר שהסתובבו בבית. ירדתי אל המטבח, וכמו עוזרת בית טובה, התחלתי לשפשף, לקרצף ולנקות ("שאני אשפשף?!" איזו ברירה הייתה לי..?). על אף העצבים הלא נלאים שגאו בתוכי למראה הזבל שהשאירו לי, רציתי לקבל את אחיי בצורה טובה יותר. עם המבורגרים וצ'יפס על הצלחת, עמוסים בקטשופ.

 

כשהם חזרו, כמה שמחנו לראות אחד את השני. איזה חיבוקים חטפתי ונתתי. כמה שאני אוהב אותם.

לא יכולתי לכעוס עליהם ולו לרגע על הבלאגן ששרר בבית. פשוט לא יכולתי.

 

וכך התחיל לו שבוע בו אני לא ממש חזרתי הבייתה, אלא באתי לסייע בעוד מקום בו צריכים אותי. מתי כבר אוכל לחיות? (רק היום למעשה, שבועיים אחרי שחזרתי, אני סוף סוף חופשי).

במשך שבוע הסעתי, הכנתי, קניתי ואף לקחתי את אחיי לזלול פנקיקים בבית הפנקייק המקומי.

אני הזמנתי פנקיק עמוס בקצפת ואננס. וואו, כמה שזה היה טעים, ועוד עם שוקו וקצפת בצד? נוראי לגוף, אך בריא לנשמה.

 

השבוע חלף דיי מהר, ובין משימה בחיים האמיתיים, סידור עוד חדר מבולגן בבית, משימה בMAFIA II וקצת שעות שינה- השלג חזר לאפוף את הולנד. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.

אני ואחי, גנרל פטון (זה שאמר ש"הרעיון הבסיסי במלחמה הוא לא למות למען ארצך, אלא שהממזר בצד השני ימות למען ארצו!") בדיוק יצאנו מAlbert Heijn , הסופר המקומי. עוד אנחנו הולכים בין שאריות הקרח שעל המדרכה, וההרים הבולנדינים שהלכו לידינו, זיהינו חלקיקים נושרים באוויר כאילו היו נוצות. הרבה יותר קלים מנוצות. פטון אמר שזהו שלג, ואני בתוכי התרגשתי. כל כך התאכזבתי בארץ שפספסתי את סופת השלגים שכסתה את הולנד בזמן חג ההודיה, וכל כך רציתי לחוות את סופת השלג הראשונה בחיי. לא תענוג גדול, אני חייב לציין.

 

תוך יומיים כל הנוף היפהפה שהתשרע מחוץ חלון בחדרי התעטף שלג צחור כעורה של שלגיה. כל כך יפה הוא היה. המכוניות התכסו בשלג לבן, ואנחנו הסתובבנו בתחתוני בוקסר בבית. איזה חימום יש בפנים, כשבחוץ מינוס 6 מעלות צלזיוס.

זה היה כזה סיוט לנהוג בקרח ובשלג שכיסו הכל. פעמיים המכונית שלי פשוט נתקעה בקרח, ופטון היה צריך לשנס מותניו ולדחוף אותה, כשאני "מתאמץ" ללחוץ על הגז. לצערי, אחת מן הפעמים קרתה באמצע כביש ראשי. איזו פאדיחה!

 

עבר שבוע, ויום שלישי הגיע. ההורים שלי חזרו סוף סוף הבייתה, לאחר שסיימו את השבעה בארץ, ועברו על הצוואה של סבתי זכרה לברכה. אפילו יואב גלנט, הרמטכ"ל הבא, וחבר טוב של אבא שלי- הגיע לנחם.

אני ירדתי במדרגות, לקבל את פניהם (ולאחר שביקשו שאבוא לעזור עם המזוודות), כשהם מונעים ממני להמשיך קרב יריות מטורף בתור חבר במאפיה. אוף, ההורים האלה..

אני מגיע לסוף המדרגות, ונותן חיבוק חם ואוהב לאמא, וכשאני מרים את ראשי מכתפה, ליבי קופץ לתחתונים. על סף הדלת עומדים שני חברי ילדות שלי ושל אחי. בן ותומאס גירש.

אני ובן בני אותו גיל, ההפרש בינינו הוא בסך הכל שבועיים. אנחנו מכירים כבר מגיל 4, כשהייתי בא אליו ומתגלש בפארק השעשועים שאביו בנה לו ולתומאס- והיינו מבלים ימים ולילות יחדיו. אפילו בתחילת התיכון היינו החברים הכי טובים, לאחר שהייתה איזו הפסקה. אבל בכיתה י"א דרכינו התפצלו להן, ולא נותרו קרובים כל כך. הדרכים היחידות בהן היינו נפגשים היו בבית הספר, או במפגש משותף עם חברים. והיה לי טוב עם זה, וידעתי שהקשר שלנו מיצא את עצמו.

כשהייתי בארץ, הוא רצה להיפגש, ואני לא רציתי. מבחינתי, זה היה בזבוז זמן לבלות איתו, על אף שהוא בן אדם משכמו ומעלה, בזה אין כל ספק.

 

ועכשיו, הוא עומד בפתח דלתי וטוען שהוא ואחיו באו לשהות איתנו שבוע. אני כבר חשבתי שהנטל של להיות אדם המבוגר בבית חלף לו, וכבר איבדתי עוד שבוע מחיי. שבוע בו הייתי צריך לשעשע זוג חברים, מבחינתי- לשעבר. מה בסך הכל ביקשתי?

 

אז כל התחלנו עוד שבוע, לאחר שיום שלם הייתי ממש מדוכא מהעובדה שהם הגיעו, והיה לי קשה להסתיר את זה. במשך השבוע יצא לי לשחק בפעם הראשונה במלחמת כדורי שלג. וואו, כמה שזה היה כייף. פטון אמר שהולנד יפהפיה עם שמיכת השלג שלה, אבל אני בהחלט מעדיף לראות את היער שלנו מכוסה בעלים ירוקים, פרחים וחיות, כשהשמש שוטפת אותו ממעל. מבחינתי, שיהיה שלג בחרמון, בו אשחק פעם בשנה למשך 4 שעות ולא יותר. מי צריך יותר?!

היה קר, ומחליק. ביום השני לשהייה שלהם איתנו, יצאו לאמסטרדם. פטון ואני לקחנו אותם לעיר המפורסמת בהולנד, והיפה ביותר. אם אתם ארכיטקטורה, ואוהבים את המנטליות של ת"א- זאת העיר בשבליכם. ת"א המשודרגת, אין מה לומר.

לקחנו אותם למאדם טוסו, מוזיאון השעווה שממנו לא יכולתי להנות כי השלפוחית שלי פשוט החליטה להתפוצץ- לקחנו אותם לשופינג בגדים, ואז התפצלנו. בן ותומאס רצו להמשיך להסתובב בחנויות כמו זוג בנות עשרה, ואחי "הערס" פטון רצה שאקח אותו לסיבוב ב"רחוב החלונות (האורות) האדומים". כמה חרמנים מסתובבים שם.

יש לי כבר שביל מוכן לסיור באותה "סימטה". תחילה, אני לוקח את החבר'ה לאזור בו כל השמנות והמכוערות נמצאות, כדי להרגיע אותם קצת, וגם כמובן לצחוק מתדהמה ומהמחשבה שמישהו באמת שוכב איתן. איככככססססס!

כל עוד אנחנו מעמיקים אל רחוב החלונות האדומים, אני לוקח את פטון לראות בחורות יותר ויותר יפות ומושכות. אני לא אשכח את הבלונדינית בחזייה והתחתונים הורודים שראיתי בפעם הראשונה שהייתי שם. כל כך יפה, כל כך סקסית. פשוט...לא נעים לי לעמוד ולבהות בה כמו אידיוט, וכאילו הייתה אובייקט. למרות שתכלס? מבחיתינו- היא חפץ מין לכל דבר. או שזו רק המנטילות הישראלית? כי הרי זנות באמסטרדם זה למעשה עסק מכובד.

פטון היה כל כך חרמן, ואכן רצה להכנס לאחת או שתיים...או שבעים. הוא כל כך נהנה לראות את הזונות מענטזות וקוראות לו לחיקן, כאילו היו בתולות ים. למרות שבתולות הן לא...או שכן?

הבטחתי לו שנחזור לשם, ולאחר שהטלנו את מימינו במשתנה ציבורית ברחוב (דיי מגעיל, אבל זה פתרון טוב נגד שיכורים שמשתינים על קירות)- מצאנו את בן ותומאס והלכנו חזרה לתחנת הרכבת לשתות שוקו חם, ולחזור הבייתה.

 

רציתי להראות אמפתיה ורצון טוב לעשות לאורחים זמן  וזכרון טובים מהשהייה אצל משפחת צ'רצ'יל בהולנד. ולכן כל יום השתדלנו לעשות משהו.

היום למחרת היה ערב קריסמס. אחרי שעשינו שופינג בעיר האג, חזרנו הבייתה לארוחה מפוארת ומהנה בחברת חברים ומשפחה. עץ האשוח שלנו היה יפהפה, למרות שפטון מסתבר תקע לו חנוכיה בצמרת. "שיהיה קצת קשור אלינו, מה?" תירץ.

לאחר שזללנו את המנה האחרונה (מנגו ושוקולד), וצחקנו בלי סוף- החלטנו לצאת למסיבה במועדון קרוב, "דיפ" (Diep) שמו.

אני אמנם לא חיית מסיבות, אבל אני כן יודע להנות בהן. אני לא צריך שתייה בשביל להשתחרר לגמרי, למרות שתמיד אני דוחף איזו כוס בירה (והפעם גם כוס וודקה-רדבול, על אף הסכנה) ונגעל מכל הלב. טוב שיש מועדון ליד הבית, שכן אפשר "לברוח" מתי שרק רוצים.

 

המסיבה הזאת הייתה משמעותית מבחינתי. זאת הפעם הראשונה שיצאתי עם אחי למסיבה, ובכלל- כל כך רציתי לצאת בערב קריסמס ולהתרועע עם אנשים אחרים, מאשר לשבת בבית והתרועע עם חבריי למאפיה בשנות ה50.

במסיבה הזאת רקדתי המון, גם אם הרחבה הייתה ריקה. רקדתי עם דיוויד, חבר של אחי- שידע כמה תנועות ממש נחמדות- רואים שהוא בעסק כבר שנים. פשוט נהנתי להניע את הגוף כמו שרק בא לי, ולשים זין על כולם, ועל הפחד מה יחשבו. אמרתי לעצמי לאורך כל הזמן שאני עושה את זה בשביל עצמי, ולא בשביל להרשים בנות- למרות שזה מה שניסיתי, אם לומר את האמת. אוי, צ'רצ'יל.

מעולם לא התחלתי עם בחורה, ולעשות זאת במסיבה נראית לי כמו משימה בלתי אפשרית. (ובכל זאת, הייתה לי חברה, ולא פעם התנשקתי עם אחת, לא שאני מתגאה בזה או שזה היה שווה משהו...).

ובכל זאת, ראיתי כמה יפהפיות רוקדות להן על הרחבה הקטנטנה, או מתחבקות עם ידידים, חברות וחברים. זה מדכא לדעת שאני לא אחד מאלה שיכול לעטוף בזרועותיו איזו בלונדה.

באמצע המסיבה ראיתי חבורה של 4 בנות רוקדות במין מעגל שיצרו, ושתים מהן היו הנערות היפות ביותר שראיתי באותו הלילה. כל כך רציתי ליצור קשר עין עם אחת מהן, ולא הצלחתי (מוזר, בארץ זה היה הרבה יותר קל לתפוס תשומת לב מצד בנות). אני זוכר איך אט אט התקרבתי אליהן, והגנבתי מבטים כל כמה שניות בכדי לחזות ביופיה של נערה שאת גילה לא יכולתי לקבוע. ייתכן שהייתה בכיתה י' בכלל, ואני לא מתכוון בכלל להתעסק עם ילדות בגיל הזה. ההבדל ביננו גדול מדיי.

לפתע, אחת מהחבורה מסתובבת לעברי ומתחילה לרקוד איתי. היא ממש לא מוצאת חן בעיניי, ואני נשאר פסיבי. רוקד בשלי. לא מתייחס אליה. היא כניראה הבינה את הרמז, וחזרה חיש מהר אל חברותיה, אחרי שרקדה מולי במשך חצי דקה לערך. את האמת? לא החמיא לי שמצאתי חן בעיניה, כי פשוט הייתי מרוכז ביצירת אומנות. עבודה טובה, אלוהים.

המסיבה הלכה וגדלה, ולי כבר נמאס, לאחר 4 שעות שהיינו בתוך אותו פאב/מועדון חנוק. אמרתי לאחי ולתומאס שהיה איתנו שאני מתכוון לזוז ושאלתי אם הם רוצים להתלוות אליי. הם הסכימו ואמרו שהם הולכים לשבת קצת לפניי. אני ניצלתי את ההזדמנות לעשות מעשה כה פעוט, אך כה משמעותי. אני זוכר איך אותה נערה יפהפייה עמדה בתור עם חברותיה לקחת מעיל שהפקידה ביורו אחד. ואני? אני רקדתי על הרחבה במשך דקות ארוכות ותהיתי איך אגש אליה, ואגיד לה שהיא פשוט יפהפייה בעיניי. עוד אני חושב, ויובל זירז אותי לבוא, ואמרתי לו שאני אבוא מיד. ידעתי שזה עכשיו, או לעולם לא. התקרבתי אליה בצעד נחוש- הנחתי יד על כתפה, אמרתי "היי" מבולבל, ונשענתי בכדי לגמגם באוזנה כמה היא יפה בעיניי. כל כך פשוט לומר "I just want to say that you're beautiful", אבל מסתבר שגם כל כך קשה. פשוט שחכתי לדבר באותו הרגע, וממש נלחצתי. אמרתי את מה שאמרתי, וחשבתי שהיא לא הבינה מילה, ובכל זאת- היא אמרה "Thank you"  אטום, ואני אפילו לא הבטתי בעינייה. ברחתי משם. באותו הרגע הרגשתי מלך העולם, כי לא וויתרתי ועשיתי צעד שבעבר הייתי קופץ לים הקפוא של חופי הולנד לפני שהייתי עושה זאת (אגב, ב1 לינואר יש אירוע מטומטמם בו אלף אנשים קופצים לים הקפוא של חופי וואסנר, העיירה שלי, ואז יוצאים לאכול נקנקיות חמות)- אבל כשאני חושב על זה עכשיו? הייתי צריך להשאר עוד כמה שניות לראות מה תהיה התגובה שלה. טוב, נקודה למחשבה לפעם הבאה!

 

בבוקר שלמחרת, בוקר יום שבת, קמנו לבוקר של מתנות. מעולם לא חוויתי את קריסמס, אבל אני חייב לציין שסנטה קלאוס שיחק אותה בלרדת בארובה הצרה שלנו, ועוד עם כל השומן שלו. השאיר לנו אייפוד טאץ' לי ולפטון, וXbox 360 עם המצלמה "קינקט" החדשה, שמזהה את התנועות של השחקן, ומאפשרת לשחק במשחקים ממש ללא ג'ויסטיק. משחקי ספורט ותחרויות- ממש כייף, ומעייף. גם משחק וגם אירובי? מי מת?

 

בימים הבאים לקחנו את תומאס ובן לפארק מים שנמצא ממש ליד הבית, ששווה כל פני. כל כך כייף היה להתגלש בכל מיני סוגי מגלשות מטורפות ומהירות, לבד, עם אבובים ועם פרטנרים. הייתה מגלשה שבה עומדים בתוך תא, שמים ידיים מאחורי הראש, לוחצים על כפתור, והרצפה נפתחת בבת אחת, ונופלים נפילה חופשית למגלשת מים. מפחיד כל כך. אבל היה כייף.

מגלשה אחרת הייתה בחושך מוחלט, ואחרת הייתה ללא תחתית עם מסתכלים עליה מהפתח שלה.

אני עוד אחזור לשם, בקיץ כמובן- כי הרי היינו רק בשמינית מהפארק שהיה מכוסה שלג וקרח. ממש נחמד לתהגלש ולשחות במים חמימים שבחוץ הטמפרטורה שואפת לאפס.

כמעט זרקנו אותנו משם, כש3 פעמים ברציפות נתתי לאח שלי להתגלש במגלות דיי מפחידות, והמציל תפס אותנו (הוא עקב אחרינו בכל פארק המים? או שלמרפי יש יד בדבר?). מסכן הקטנצי'ק- זרקנו אותו למגלשה שנפסקת באמצע, ופשוט נופלים במשך שניה באוויר אל תוך בריכה עמוקה. באחרת שלחנו אותי לתוך מגלשה שבסופה יש מן קערה גדולה שבה מסתובבים במהירות עד שנופלים דרך חור שבתחתית. אם תבואו לביקור, אקח אתכם להנות מזה בשמחה!

 

והיום? היו בבוקר, בן ותומאס עזבו, לאחר שאתמול קינחו את היום הארוך בסטייקים, צ'יפס ופנקיקי ענק עם כל טוב בבית הפנקייק. לא קמתי אפילו להיפרד, לא שזה כל כך משנה לי. הרי הם נפלו עליי כמו נטל לכל דבר, וחיכיתי לרגע שבו יעזבו. כמו שגדי מ"החיים זה לא הכל" היה אומר: "אני כל כך רוצה להרוג את האנשים שקופצים בלי להתקשר. מת!@!#@!#"

 

אגב, לחובבי המדע הבידיוני שביניכם, הסרט "District 9" של פיטר ג'קסון (שר הטבעות שליטה!) הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בז'אנר. מומלץ.

 

טוב, זהו בנתיים.

את הסילבסטר אני כניראה אעביר במשחק פוקר לוהט בקזינו ביתי של אחד האמריקאים בעיירה, במקום בנשיקה לוהטת עם בלונדינית משגעת. או, שלא? (בבקשה שלא...)

ואיפה אתם?

 

שלכם,

סר ליאונרד דן וינסטון צ'רצ'יל, שאוהב להלאות אתכם בהרבה פרטים על פלישתו האישית לאירופה.

 

נכתב על ידי , 27/12/2010 22:16  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של write about me. ב-30/12/2010 22:46
 



לדף הבא
דפים:  

28,054
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 18 עד 21 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'רצ'יל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'רצ'יל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)