עיניי פקוחות, רואות את השמיים. רואות כחול של ים, ירוק של עץ.
אני שוכב בין שמיים לארץ, על כר דשא נוחה במרכז המושב שלי, נהנה מקרני השמש הנדירות של החורף האחרון, ומאפשר לנפש שלי להתמסר כולה לעולם שאותו אני כל כך אוהב. הרגשת רוגע חמימה ממלאת אותי מבפנים, כשהאוזניות באוזניי, מנגנות מלודיות כאלה ואחרות, עוד עיניי נעצמות אט אטר. אגזים, ואקרא לכך אורגזמה. אמשיך ואומר שאלו הרגעים הקטנים, שנותנים לי את אותם הכוחות להסתער עוד כמה מטרים מתחת האלונקה, שקורעת את הכתף במסעות שלא רוצים להיגמר.

אבא שלי התווכח איתי לפני הרגילה. הוא כל כך רצה לעלות על המטוס הראשון ארצה, בכדי לבלות איתי במשך השבוע- הוא טוען שאין שעה ביום שבה איני קופץ לו אל מול עיניו.

מרתק אותי לדעת איך דמותי מצטיירת בעיניו. איך אב רואה את בנו, זה שבחר ללכת ליחידה הקרבית שבקרביות. והוא שם, מוקף שלג, שמיים כחולים, בלונדיניות ושומרי ראש שלא זזים ממנו, אך לא במטר, עקב הסכנה שלכאורה שוררת מעל ראשם של כל נציגי ישראל בחו"ל.

שיצא לרוץ- שיטרטר אותם קצת!

אני החלטתי שלא- השבוע העדפתי להיות ברשות עצמי. אחרי שלושה חודשים של קריעה, יש לי מחוייבות אך ורק לעצמי, והיא לנוח כמו פנסיונר עייף. כמו שחלמתי שבועות.
אני כל כך נהנה ללכת בשבילי הארץ שלנו, לאט, בשקט, ללא כל ציוד או כלי מלחמה אחר בידיי ובנפשי- ורק להנות מהחלב והדבש של ארצינו הקטנטונת. כשאני מרגיש את אותה אהבה לטבע גואה בי בכל פעם מחדש, אני מרגיש כזו גאווה להיות חייל בצה"ל- לדעת שעכשיו זהו תפקידי שלי להגן על אותם ילדים שמשחקים על הדשא, האנשים האלה ברחוב שלא מוצאים דקה לנשום ולהינות ממזג האוויר, או אפילו הציפורים שמזמרות על העצים.

כשהתהלכתי אתמול לאורך הטיילת בנתניה, במקום לרוץ כפי שנדרש ממני (קיבלנו תכנית אימונים לרגילה...טוב, זו הרי סיירת או ניירת, לא?) והבטתי על החופים המזהיבים באור השקיעה, ידעתי- זהו מקומי.

לא עוד צעד מהוסס, כי אם באחד מלא בטחון צעדתי אל תוך אולם הספורט של קריית שרת ברעננה, להפתיע את קבוצת הקרב-מגע שלי. לבוש שחור מכף רגל עד ראש, כולל החגורה, נכנסתי לאולם, וכאילו לא נלחמו כחיות רגע לפני כן בכריות האימון, פני הנוכחים פנו אליי בעיניים פעורות. בחיוך גדול, קצת מובך, לחצתי את ידו של המאמן הטוב ביותר שהכרתי מעודי, אביעד סגל, כשהחדר מתמלא משום מה במחיאות כפיים. זאת קבלת פנים משפחתית!
כמה טוב היה לשבת על ספסל עוזרי-המדריכים, ולהסתכל על החבר'ה מתאמנים, או לעבור בין הזוגות ולתקן בחיוך ובידע הרב שצברתי לאורך השנים. אפילו הזדמן לי להדריך- והמחמאות שקיבלתי על כך? כבר לפני שנים הבנתי שאין זהו דבר אחר מלבד אורגזמה למאמן! (גם כן "סר", מדבר על מין בכזאת חופשיות. יותר מדיי ברנדי להלילה, צ'רצ'...).

כשאתה בתוך המסגרת הצבאית, עומד בשדה עם אפוד, קסדה ונשק מטונף ביד- אין לך פנאי בכלל לחשוב מי אתה, מה אתה ומה צבע הנעליים אותם אתה נועל. אתה פשוט רוצה להיות חייל טוב, ולתת מעצמך הכול. אבל כשבאזרחות, אביעד מסביר בגאווה גלויה: "זהו וינסטון, תלמיד שלי בדרגה "דאן 1" וחייל המשרת בפלס"ר- גולני", אני לא יכול שלא להרגיש איך האף שלי מתרומם לתקרה, ואת רגליי כאילו מרחפות להן (יותר מדיי רדבול, צ'רצ'- חיית-מסיבות שכמוך...). אני, אני- אני הצלחתי להגיע ליחידה מובחרת כל כך. ו"שימותו הקנאים!"

הרגשתי שוב בבית. ומי אמר שאני חייל בודד?

מחר אני יוצא למפגש צוות ברקפת שבמועצה האזורית "משגב". חור יותר עמוק מהזה של הבייגלה...
איזה כייף לספר את החוויות האלה מבלי שמישהו יתפרץ לדבריי. והרי זהו בלוג בריטי, כן?

שלכם,
טוראי וינסטון צ'רצ'יל, שמשועשע מהשפה של הפוסט הזה.