בהשראתה של "הסוחרת מוונציה":

פנים אל מול פנים / יהודה פוליקר

איזה אדם המתהלך (לנכים, אני מתנצל על ההפליה) על פני הכוכב שלנו ולא פעם התלהב או חטף התמוטטות עצבים מהעובדה שהחיים שלנו אקראיים, ופשוט אי אפשר לצפות מה יקרה לנו, ואיפה נמצא את עצמינו בעוד 50 שנה, מחר, או אפילו בעוד שעה?

לא פעם מצאתי את עצמי עוצר לרגע את שגרת חיי, וחושב לשניות מספר על העובדה שכל שנייה שעוברת- לא תחזור לעולם, ואני מי שאני היום, והייתי אני גם לפני מספר שניות.

זה אמנם נשמע אידיוטי למדיי באוזניי אנשים לא מבינים את הראש הבריטי שלי, אבל זה כייף לחשוב לעיתים שהמובן מאליו הוא בעצם לא מובן מאליו. כמו העובדה שכל יצור חי בעולם (ואני מניח שלא רק אלו השייכים למשפחת "היונקים") זכה בלוטו ברגע הראשון להיווצרותו- הרי הוא ניצח מיליארדי זירעונים במלחמה על הביצית. "הילד יהיה מצביא גדול", מה?

גם העובדה שאנחנו פשוט יכולים להושיט יד אל גופינו, ולהרגיש את אותם איברים שעליהם אנחנו לומדים בשיעורי מדעים. לקשר את התיאוריה שאנחנו כל כך שונאים ללמוד בשעות אפס עם מורות מכוערות וגרועות במיוחד (תמיד אשנא את חני צרפתי)- אל העולם שבחוץ. נסו להסתובב בחוץ, או בכלל חלל אפשרי- אפילו הסתכלו על עצמיכם במראה, ותחשבו- הכול עשוי מחלקיקים כל כך קטנים. מולקולות, אטומים, תאים- זה פשוט מדהים!

האקראיות והצורה המוזרה בה העולם שלנו עובד, גורמת לי לא פעם לחייך, או לצעוק אל האוויר הפתוח: "כוס אמ אמ אמ אמק ערס- איך לעזאזל זה קרה?!"

לפני כמה ימים נקלעתי לעוד שיחה בצ'ט המעצבן של הפייסבוק עם סתיו, חבר מהתיכון, שאני עדיין תוהה על רגע היווצרות הקשר בינינו. כבר אמרתי שהעולם עובד בצורה מוזרה?

אחרי שהוא התחנן בפניי שאחזור כבר לארץ, הוא סיפר לי שהוא עבר את גיבוש הצנחנים.

אחרי רגע בו הייתי גאה בו ושנאתי אותו לגמרי, הוא סיפר לי שהוא קיבל "מיונים להדרכת צניחה". וואו, איזה מזל! :P

לאחר מכן סתיו סיפר לי דבר שזעזע אותי לגמרי:

לסתיו יש שכן בגילנו, שלמד איתנו בשכבה. אורי, קראו לו.

אורי היה ילד מטומטם, שמן, עם פנים של ציפור, ושכל של גוזל. בקיצור, מפלצת. גרוע יותר מקוואזי-מודו, "הגיבן מנוטרדאם".

הוא למד איתי בשיעורי אנגלית (5 יח"ל, כמובן) והיה מתווכח עם המורה שלנו "גינה" (כן, ההורים שלה קראו לה "Garden"...) על כאלה שטויות, ובמקום לתת לה ללמד, היה מתווכח איתה שהיא לא מלמדת אותנו כלום.

עם אורי הייתי גם בטסט הראשון שלי בנתניה, כשאני נכשלתי מכיוון שניגשתי לטסט מוקדם מדיי, והוא נכשל בטסט השלישי שלו- כי הוא פשוט החליט שהוא לא עוקף עגלה עם סוס. סתם בשביל להדגיש שהטסטרים הם חבורה של בני זונות.

בכל מקרה, אורי מסתבר- היה ביום סיירות וקיבל גיבוש שייטת, שם נכשל. פעמיים.

אחרי שסיפרתי לסתיו שאני מתכנן להתגייס לחטיבת גולני החומה, ואז לנסות ולצאת לגיבוש היח"טיות (היחידות- החטיבתיות) בכדי לנסות והתקבל לסיירת המהוללת של גולני ("הנמר המעופף" כינוייה- גם לכם זה מזכיר מתקן בלונה פארק ת"א? ;) )- סתיו סיפר לי שאותו יצור מוזר העונה לשם אורי, נכשל בגיבוש השייטת ושמשם- הגיע לסיירת גולני.

וואו.

אני המום. אני אכן מזלזל בבן אדם, ומרגיש רע לגבי זה. אני מזלזל בבן אדם שהגיע למקום שהסיכויים שלי להגיע אליהם נמוכים. אפילו מאד (זה בשום פנים ואופן לא אומר שאני מתכוון לוותר על הרצון שלי להגיע לשם, אלא רק מניח את הקלפים על השולחן).

בגיבוש הצנחנים זלזלתי, והאמנתי שמקום בחטיבת החי"ר האדומה כבר נמצא אצלי בכיס- ונחלתי כשלון חרוץ. בליבי גואה התחושה שאם אזלזל, אכשל גם הפעם.

הרגשות שלי מעורבים- מצד אחד אורי הוא לא בן אדם מרשים במיוחד, אבל מצד שני- איך אוכל לזלזל בבן אדם, שמשרת במקום בו מאות החיילים שמתגייסים במחזור אחד לגולני יותר ממשוועים להגיע אליו?

"מרפי" פועל בדרכים נסתרות, מה? ;)

אני אוהב הפתעות. לטוב ולרע.

אתמול, ב30 במאי 2011, יובל, אחי הצעיר ממני בשנה ו10 חודשים, חגג את יום הולדתו ה17.

האווירה בבית לא הייתה שמחה, במיוחד לאור העובדה שאימא עדיין מאושפזת עד יום שישי בבית החולים בהאג- וראיתי שיובל מאוכזב מכך. אני יודע על עצמי שאני מאד אוהב את התחושה של ימי הולדת, שכן זהו יום מיוחד בשנה, ואם הוא עובר לו סתם כך, מבלי שנרגיש, מבלי שידגדג אותנו כשהוא עובר לנו מתחת לאף- התחושה בקרשים. וכך זה כבר כמה שנים. יש כאלו שיגידו ש"עם הזמן, ההתרגשות עוברת", ואני דווקא אומר שלא. שכשיש לכם יום מיוחד בשנה, שהוא "רק שלכם"- אתם אמורים להרגיש כמו מלכי העולם. לקבל את השנה החדשה בחיים בחיוך גדול מרוח מאוזן לאוזן.

זה הרבה לבקש?

בילדותינו, אימנו נהגה לסדר בליל כל יום מיוחד שכזה המוני בלונים ברחבי הבית, לקשט אותו ולסדר אותו כך שנקום לתוך בית המלא בצחוק, שירי יום הולדת, נרות דולקים על עוגת שוקולד (כל שנה בצורה אחרת) מכוסה בנרות, וכמה מתנות עטופות על השולחן. איזה ילד לא יגיע לפורקן מיני מחוויה שכזו?

אך בשנים האחרונות- כשמצבה של אימא הדרדר, הגנים הפולניים שלה רק החלו להתבלט יותר ויותר, ואילו שמחת חייה נעלמה אט אט, וכך גם הרגעים המאושרים שלנו איתה ובזכותה.

ידעתי שאין לי מושג מה אקנה ליובל השנה ליום ההולדת, ורציתי מאד שבתקופה הזו, כשאימא מאושפזת, כשמבחני סוף השנה "בבית הספר האמריקאי של האג" בפתח וכשהוא מתגעגע מאד לחבריו בארץ- שהוא ירגיש קצת אור ושמחה בתוך החשכה שאופפת אותנו. ואנחנו כבר בפתחו של חודש יוני!

אי לכך, ובהתאם לזאת- לקחתי על עצמי לעשות לו קצת "דוב" על הלב, והחלטתי לחגוג לו.

אחריי שעתיים ששיחקנו קצת פוקר באפליקציה שבפייסבוק, יובל הלך לישון, ואני התחלתי לעבוד.

ניפחתי בלונים, ואבי עזר לי לקשור אותם- כי עדיין אין לי מושג איך לעשות את זה, גם אחרי שניסיתי במשך דקות ארוכות. פיזיקה אטומית!

קישטתי בסרטים את המטבח, הכנתי דיסק של שירי יום הולדת מראש, והכנתי מספר שלטים מצחיקים, כדי שהוא יקום בבוקר ליום הולדתו, ולא יראה כל כך מסכן- אלא שיצחק עם כל נשמתו.

אחרי שעה וחצי שעל עבודה, סיימתי, תליתי את הדברים ברחבי הבית- והלכתי לישון, כשאני שם לעצמי 3 שעונים מעוררים שונים, בכדי שלא יהיה סיכוי שלא אקום לחגוג לו. אחרי 3.5 שעות, ב7:00 בבוקר בדיוק לפני השעון המקומי (8:00 אצלכם)- קמתי מתרועות התזמורת הצבאית של השעון המעורר, קפצתי מהספה בכדי לשמוע את דלת הכניסה נטרקת בכוח.

חשש חלחל לליבי, וכשהגעתי לחדרו של יובל- ראיתי שהדלת המקושטת בבלונים (זה היה מבצע צבאי שסיירת מטכ"ל הייתה מתגאה בו- לקשור בלונים מגומי לדלת מבלי להעיר את האדם שישן בפנים) פתוחה לרווחה, והבחור הסתלק מבלי שאוכל להגיש לו פנקייק מכוסה ברוטב שוקולד ונרות לצלילי "איפה העוגה?".

למרפי היו תכניות אחרות, מה?

לעזאזל. 

בערב, לקחנו אותו למסעדה סינית:

שם הוא התלונן באוזניי שהוא לא מרגיש את אווירת "היום הולדת" הצרובה במוחנו מילדותינו. ("כך זה היה, פשטות רכה, זה הצטייר בילדותינו...שהייתה יפה"). אז נכון, זה לא היה בתכנון, אבל כשחזרנו הביתה, הכנתי לו את הפנקייק המדובר, שמתי ברקע את שירי יום ההולדת ההולנדים, האנגליים והישראליים של דץ ודצה, ושל להקת עדן  (ששרה שיר לימי הולדת באירוויזיון של 1999...).

יובל קם, לאחר שכיבה את הנרות, חיבק אותי חזק, ואמר במילים שהיה מורגש שהוא מתקשה לבטא: "אין כמוך עוד אח בעולם, צ'רצ'יל".

מה הם יעשו בלעדי, כשאחזור בספטמבר הביתה?

שלכם,

סר וינסטון צ'רצ'יל, שלא יודע לגבי אלוהים- אם הוא מסתכל ובוחן כל אדם ואדם- אבל יודע שמרפי עושה את זה.