ב16 לאוגוסט, לפני פחות מ72 שעות, נחתי לי בארץ הקודש, אחרי מסע הכיבושים באירופה הרחוקה, כשפס-קולים שונים ומשונים מתנגנים באוזניי, וגורמים לי להרגיש כאילו אין דבר רע בעולם. אם החזרה שלי לארץ הייתה מלווה בציפיות, אך גם חששות- המוזיקה השכיחה את מרפי והצרות, והשאירה אותי להביט בים התיכון בשקיעה, כשברקע ארץ ישראל הולכת ומתקרבת. אירוני שדווקא המוזיקה מ"פארק היורה" היא זו שהביאה אותי לאורגזמה נפשית- למרות שהייתי שמח לראות דינוזאורים. חלומו של כל אדם משוגע, כמו עבדכם השמן.

אחריי יומיים של סידורים בקופות חולים, בנק אוצר החייל וטלפונים מפקידה פלרטטנית מחברת "מירס", שהציעה לי הצעה מפתה ביותר שעליה חתמתי בעיניים עצומות ממש- בקלות יכולתי לחתום על עריפת ראשי בכיכר היישוב- מצאתי את עצמי מחכה לשעה 18:00 בערב של יום חמישי, לדייט השני שלי עם הבחורה שהקסימה אותי עוד משיחות המסנג'ר שלנו, עוד כשהיינו במרחק של אלפי קילומטרים אחד מהשנייה. זהו היה יום מושלם עד כה, שכן שעל אף שהכול נראה כאילו ייהרס בידיו של מרפי בכבודו, ובעצמו- השובב הזקן התעסק בפיגועי טרור בדרום, ועזב אותי לנפשי ל24 שעות (כשקראתי על הפיגוע, התמלאתי כעס רב על כל מה שאפשר- הצבא, המחבלים, והעולם שעוד יגנה אותנו "בטעות"- אך גם על עצמי. אני חיי בבועה שלי בשרון, ואנשים נהרגים להם בדרום. אני ישבתי מול הקופאית המלאה אורטל בבנק אוצר החייל בפולג, עוד אנשים נשמו את נשמתם האחרונה באוטובוס הדמים בדרך לאילת, או במרדף אחרי החלאות שירו לעבר חפים מפשע.

לאחר מקלחת קצרה, שהרי אני בארץ ולא בהולנד (כל כך חבל שאי אפשר להתענג דקות ארוכות מתחת לזרם הקולח שבמקלחת בביתו של סבי), חיפוש בגד מתאים במלתחה הדלה שלי (הרי הייתי מוכרח לארוז חיים שלמים במזוודה אחת, כשעברתי מהולנד חזרה לארץ)- יצאתי לדרך במכונית ההיברדית של סבי לרעננה, לאסוף את מיה מביתה.

כשהגעתי, אספתי אותה אחרי חיבוק קל וידידותי כשמתנת יום-הולדת מאוחרת בידה בשבילי, מהכיכר ליד ביתה. לאחר מכן יתברר לי שההורים שלה דיי כעסו עליה שלא נכנסתי פנימה, לברך אותם ב"שלום" מחוייך. תזכורת לפעם הבאה.

נכנסו למכונית, ונסענו בעזרת האינטואציה לעבר חוף הקשתות בהרצלייה. לאחר התברברות קלה ושיחה קלילה, הגענו ליעדינו, וירדנו אל החוף. במקום לשבת בבית הקפה הקטן שמגיע עד לשפת הים, העדפתי שנטייל לנו קצת בין ים ליבשה. הייתה זו שקעת שקיעה מוקדמת, וחוף הים הישראלי נראה יפה יותר מכל חוף ים מרהיב ואדיר שראיתי במהלך טיוליי לנורמנדי שבצרפת, למשל. תחילה, חשבתי שארגיש לא בנוח בחברת הבחורה שכל כך רציתי לפגוש, שהרי אמנם דיברנו שעות ברשת, אך הדייט הקודם מתחת לאייפל ועל גדול הסיין היה לחוץ דיו בכדי שהקרח שהצטבר יהפוך לקרחון שיכול להטביע טיטניק. ובכל זאת, צחקנו והשתעשנו לנו, עוד אנחנו עוברים עשרות ישראלים במערומיהם- חלקם רצים, חלקים מתאמנים לאליפות דיוויס במטקות, וחלקם מגדרים את כרסם העגלגלה.

חצי שעה עברה לה, ואחרי שכמעט בטעות נקלענו לחתונה, כשלא הבאנו עמנו איזה צ'ק שמנמן (הכרס הבריטית שלי כניראה לא מספיקה...והמבין יבין)- ישבנו לנו בבית קפה על הים, והזמנו לנו אייס-קפה. יותר מ5 שעות ישבנו שם ודיברנו בלהט. שוחחנו על הכל, ללא כל בושה. כן, גם על מחזור ואיכשהו הגענו לנושא ההבדל בין פין עם עורלה, לבין אחד שנחתך באכזריות. אבל גם על דברים יותר נעימים, להגנתי ייאמר. אם היה בינינו קרחון אדיר לפני, הוא כניראה נמס עם האייס קפה שלנו, תחת השמש השוקעת.

לאחר שעות ארוכות וטובות, הצעתי לה בחיוך שנתקדם הלאה. השמש כבר שקעה לה, אך הים היה מואר, והחוף היה מואר בפנסים ואורות מהחתונה שעל יד. החלטנו לעשות עוד טיול קטן על שפת המים, לפני שנזוז לדרכינו. עוד אנחנו מתהלכים באיטיות, קטע את שיחתנו מטח זיקוקים מרהיב מהחתונה שעל יד. הסתובבנו ועצרנו לבהות בו בשתיקה, כשמדיי פעם אנחנו פולטים "וואו" מורשם. תחילה, קירבתי אותה אליי בחיבוק ידידותי שכזה, אך הרפיתי מהר מאד, שכן הוא לא הרגיש במקום. וכך עמדנו שם דקות ארוכות, מביטים באורות המתפוצצים, ואני החלטתי שאין זמן מתאים יותר- ובאיטיות לקחתי את ידה בידי. איזו הרגשה טובה זו הייתה, כשהיא לקחה את אצבעותיי בין אצבעותיה. וכך עמדנו שם, מחויכים מהרגע המושלם.

התחלנו לחזור לכיוון בית הקפה, וכשחצינו אותו, הגענו לרחבת חוף שהייתה ריקה מאדם, ומוארת באור פנסים. כשאנחנו מחזיקים אחד ביד השנייה, התחלנו לרקוד לנו באיטיות במרכז עלומת האור, כשרחש הגלים משמש לנו כמוזיקת רקע (והמוזיקה המעצבנת מבית הקפה- אבל תשכחו ממנה, היא רק הרסה במקצת את הרגע). ומריקוד לחיבוק צמוד-צמוד, כשאני מנסה להפנים את העובדה שאני מחבק כך את אותה הבחורה שליבי שיווע לפגוש את ליבה, זה זמן רב מדיי. לאחר שהרפינו מעט, הצמדתי את מצחי לשלה, כשהאפים שלנו נוגעים זה בזה. כאידיוט, נישקתי במהירות את קצה אפה, והיא התרחקה בצחקוק. החזרתי אותה אליי, הסתכלתי בעיניה החומות, שהחזירו לי מבט שהרעיד את הלב, קירבתי את מצחי לשלה, התרחקתי מעט, והפניתי את ראשי, כשהיא מתרוממת מעט. התנשקנו. רק עכשיו, שעות אחריי, אני מרגיש את ההתרגשות האדירה חולפת בכל נימי גופי כשאני חושב על כך, אבל אני מניח שבאותו הרגע פשוט התרכזתי בלהכיר אותה. עמדנו כך, דבוקים אחד לשנייה, ואני לא חושב שיכולתי לחשוב על רגע טוב יותר- שהרי שעל אף שהקשר בנינו נראה  כמו "קומדיה רומנטית", לדבריה-  רק שמאלנים חיים בסרט.

עברנו לשבת על החוף, כשאנחנו אט משנים לפוזיציה יותר אינטימית. חשתי שאולי היא מרגישה לא בנוח, ושאלתי לשלומה. הסברתי שאני מקווה שלא התקדמנו מוקדם מדיי בשבילה, ולשמחתי היא השיבה לשלילה בחיוך. וכך, ישבנו שם, משוחחים לנו על הא ועל דא- היא לא יכלה שלא לשאול אותי על האקסית שלי, והחלטתי שאם זה כל כך חשוב לה לדעת- אסביר לה, גם ברגע הזה. אפילו פיזמתי באוזנה שירים רומנטיים כאלה ואחרים. (מה את אומרת, סאנשיין, "בזבזתי" את Your song \ Elton John?)  וחיבקתי אותה, והרחתי את גופה ושערה. הצמדתי את לחיי ללחייה, והבטנו בגלים שהפכו חזקים יותר ויותר. ואז היא הפנתה את ראשה אליי, הביטה בעיניי, ונישקתי אותה שוב. אני לא יכול שלא להרגיש את הלב שלי נמס רק מלכתוב את המילים הללו. כן, ראש הממשלה הבריטי הוא אדם רכרוכי שכזה. נה, תקפצו לי! :)

לאחר שהגאות ממש הציפה אותנו, והרטיבה אותנו (מזל שקמנו מהר...)- החלטנו לסגור את הערב. לקחתי אותה הבייתה, כשאני מספר לה על צ'רצ'יל והשטויות שאמר, והיא צוחקת ומתרשמת מהשנינות של הגלגול הקודם שלי. אדם משכמו ומעלה, הייתי מכנה אותו, אילו רק היה יותר גדול לגובה, ולא לרוחב.

כשהגענו לרחוב שלה, ניקינו את האוטו מהחול, חיבקתי אותה חיבוק דוב גדול, וכשהתרחקנו מעט, היא רכנה אליי ונישקה אותי לשלום.

זה היה דייט מושלם.