זה קטלני, זה מגבש, זה מפחיד, זה מטריף, זה הורג. זהו הקרב מגע.

כבר 7 שנים בהם אני עובר ביזע, חרדה, דם, פחד, התרגשות, אכזבה, כאב ואהבה.

חגורה שחורה לא ניתנת בקלות, והיא מגיעה עם המון אגו. מאד קשה להשלים עם כוחות מסויימים, וקשה למחול לאדם שמנסה לפגוע בי, רק מתוך המחשבה, שאילו רק הייתי רוצה, הייתי יכול להשמיד טוטאלית אדם.

וכן, אני בהחלט מסוגל לכך. אני יודע שאני יכול, אני פשוט מפחד מזה. מפחד משלא אשלוט בעצמי, אם אגיע למצב, שאדם יעלה לי את הפיוס וממש ישרוף אותו. למצב שחיי אדם לא יהוו דבר בשבילי. למצב בו אהפוך להיות מפלצת ממש. המפלצת שתמיד שוכנת בתוכי, ורק מחכה לרגע להתפרץ כמו הר געש הרסני באי סיציליה.

בעבר היה לי הרבה יותר קשה לשלוט בכוח שלי. הייתי פוגע בחבריי לאימונים, ללא סיבה מיוחדת. מכיוון שגדלתי עם בעיות שונות ומשונות, בקרב מגע התת מודע שלי מצא מקום להתבטא, ושם, בין ספק זריקות ידיים ספק אגרופים- יכולתי לפרוק את הכאב שלי. אני פרקתי כאב, ולאחרים כאב. משום מה, לא תמיד הרגשתי צער כשפגעתי באדם. כאילו זה מובן מאליו שאם פוגעים בי, אני מכאיב בחזרה.

זה לוקח זמן ואימון בשביל לשלוט בכוח שיש לנו. אני חושב ששיא חוסר השליטה שלי היה כששברתי לחבר את השיניים במהלך תרגיל פשוט, במהלך סמינר אדיר בקיבוץ עין- החורש.

אבל היי- העבר הוא עבר. מה שחשוב שהתבגרתי, ולמדתי לשלוט על עצמי. עברתי קורס מאמנים בחודשיים ספק מהנים ספק נוראיים דרך ווינגייט, וזכיתי לאהדה רבה בקרב העמותה שלי. "לחימה ישראלית" היא החיים השניים שלי ממש, ותמיד אמרתי זאת.

כשהיינו מעבירים סמינרים בחגים, והייתי מקבל ביקורת חיובית מהתלמידים- לא יכולתי לתאר את ההרגשה הנפלאה. ממש אורגזמה למאמן צעיר.

מדיי פעם הייתי מגיע למצב שבו הרגשתי שאני לא מספיק טוב לחגורה שלי. קשה לחיות עם העובדה שאתה חגורה באומנות לחימה כלשהי, ועדיין יש לך המון לעבור. האגו הוא כמו פצצה מתקתקת. אני בטוח שאני לא היחידי שמרגיש את זה אי שם בליבו.

זה מתבטא בחלומות. חלומות בהם אני הולך מכות, פשוט כמשמעו. ובקרב אני מכה ומכה, פוגע- אך בקושי מזיז שערה ליריב. ואני ממשיך להכות ולנסות- ושום דבר. אני מודע לכך שאני פוחד כל כך שכל הידע שלי לא יעזור בזמן אמת. אני חושב שבלי ניסיון אמיתי של קרב אמיתי עם יריב אמיתי- אני לא אוכל לעולם להתגבר על אותה תחושת חוסר אונים. הגיוני, לא?

"תהיה זהיר עליה, מה?" אומר לי רודי, המאמן ההולנדי, "רק תדע שהיא מסוכנת".

"שהיא תזהר עליי, אם כך.." אמרתי בחיוך לעבר הבלונדינית הגבוהה שעומדת מולי.

אחרי חיוך גדול מצידה, היא פתחה בסדרת אגרופים, בטענה ש"אני מהיר ממנה".

לא התמהמתי. הגנתי, ותקפתי. אגרוף שמאל, שלא מצליח. עוד אחד. ועוד אחד.

על פניה עולה מבט המום. איזה כייף לראות שהיא מתפעלת מהמהירות שלי.

אני ממשיך לתקוף, ומצליח להכניס אל שדייה עוד אגרוף, ועוד אגרוף. ומגן, ואפילו חוטף פה ושם.

זה כל כך כייף. הרבה יותר מהנה מלבהות בזונות ברחוב החלונות האדומים, סקסיות ככל שיהיו, זה בטוח. אני שרוט, נכון?

אנחנו מסיימים את הקרב, קדים קידה, ומסכמים את החלפת הזיעה שלנו בחיוך גדול על פנינו.

אני לא חושב שאפשר להמחיש את ההרגשה אחרי קרב טוב, אלא רק לחוות את הכל בזמן אמת. תנסו את זה פעם, שווה כל רגע, טיפת זיעה ודם.

לא תמיד הקרבות הם כאלה. בהרבה קרבות אני חטפתי הרבה, על אף שהחזרתי לא פחות.

האגו, הו- האגו.

אמנם לא נחבלתי קשה, או נפצעתי- אבל מבפנים נשברתי. איך אני, חגורה שחורה- חוטף כל כך הרבה?

במקום ללמוד, נשברתי. במקום להנות, נשברתי. במקום לספוג ולהמשיך הלאה- רק נשברתי. נפלתי לאחור.

אתם יודעים, אני חושב שאם לא הייתי כזה, אולי הייתי נהנה מהקרב מגע פחות. זה כל כך חשוב לי לראות איך אני מתפתח, ולומד לשלוט באגו הגדול שלי. כי אני יודע שיום אחד, אם אמשיך להתאמן ולהתקדם- אוכל לנהל קרב בכייף טהור. להנות מכל מכה שמייחלת לשבור את עצמותיי, ומכל מכה שלי שדורשת לשפוך את דם החבר השלי. הגזמתי קצת, מה? ללא האהבה הזאת שלנו, לוחמי הקרב מגע ב"לחימה ישראלית"- האימונים מאבדים קצת מערכם. יש בקרב מגע הרבה יותר מסתם מכות, ואני מודה על כך שהמאמן שלי, אביעד- מבין את זה גם. הוא יודע את זה יותר טוב ממני. אם לא באמת אוהבים את כל הצער, הכאב והטוב שיש בהתגוששות שלנו אחד עם השני- זה לא שווה כלום. זה סתם עוד ספורט.

חשוב להיות אדם, בעל ערכים ועקרונות, ורק אחרי זה חייה טורפת. ואני דואג להזכיר את זה בכל אוזניי מי שמוכן להקשיב.

יצא לכם אי פעם להשתתף בקרב מכות? אם כן, איך הגעתם לזה? זה היה משמעותי בשבילכם? איך זה השפיע עליכם?

אני יודע שעליי קרב אמיתי השפיע וישפיע מאד.

היה מקרה בתחילת כיתה י"ב, שנה שעברה- שבו היה לי התקלות עם ערס.

זה היה אחרי שיעור תנ"ך, והלכתי לעבר דלת הבניין הגדול, בכדי לצאת להפסקה- עד שלפתע מתנגש בי איזה בן זונה אחד, ואומר לי לעוף לו מהדרך.

אני באותו רגע, רציתי לראות איך אני מתמודד עם אדם שכזה, אחרי שכל הילדות שלי נפגעתי מהצקות של ג'וקים כמוהו. החלטתי שאני מגיב.

אמרתי לו לסתום את הפה, והוא במידית שלח לי מן ספק ליטוף ספק סטירה, שממש החליקה לי על המצח.

מיד לאחר מכן עמדנו שם שנינו, עם מבט של שור זועם בעיניים. רושפים עשן מהנחיריים ממש. 

רעדתי. רעדתי כל כך. המשכנו להחליף מילים לא ברורות, וקללות נזרקו לכל עבר, אבל זה לא היה משנה. אני עמדתי שם, מתמודד עם אחד הפחדים הגדולים ביותר שלי- והיה לי כל כך קשה לשמור על עצמי שלם. הנפש שלי ממש נשברה.

לא עמדתי בלחץ. יום שלם לאחר מכן, פשוט רעדתי בפאניקה ובכיתי. לא יכולתי לשלוט על זה. האגו כל כך נפגע.

היה לי כל כך קשה להשלים עם העובדה שאני, חגורה שחורה בקרב מגע, לא מצליח להתמודד  נפשית עם חרגול שכזה.

מעניין אותי איך הייתי מתמודד עם מצב שכזה עכשיו. איך אתם הייתם מתמודדים עם מצב שכזה? הייתם מחזירים מלחמה?

אני עוד אמשיך להתאמן, כי אני פשוט אוהב את זה. אני לא מוכן לוותר על זה.

ויום אחד אולי אהיה מספיק חזק, מכל הבחינות, בשביל להיות מספיק שלם עם עצמי- ולדעת שברגע שאתקל בפרחח שכזה, אשאר רגוע, כי אני טוב ממנו. בכל בחינה אפשרית. 

אביעד, המאמן שלי, אומר שלוחם שלא יודע לשלוט באגו שלו- יגיע למצב כזה בכוונה לפגוע ביריב שלו. לוחם ללא אגו, ישתדל לעשות ככל שביכולתו בשביל ששני הצדדים לא יפגעו, ולסיים את אותו הרגע בו חוש ההשרדות שולט- בצורה הנעימה ביותר.

הוא טוען שאין ניצחון ללא הפסד. אם אני מנצח, היריב מפסיד. אבל אני חושב שאם אני מנצח כשפגעתי ביריב שלי, אם הוא לא מחבל או משהו, אלא סתם ערס ממוצע- אני גם מפסיד. אני אמנם לא פגעתי בכזאת עוצמה באדם כלשהו- אבל לחשוב שהייתי הורג בן אדם- אני לא יודע אם הייתי מסוגל לחיות עם העובדה הזאת בשלווה. ולכן חבר'ס- להרוג ערסים זה לא דבר טוב. אבל לבעוט להם באשכים, כדי שלא יהיה להם דור המשך, זאת מצווה!

כשחוש היהשרדות משתלט עלייך - This is the point of no return.

שיהיה לכם חג שמח,

מלא מכות ודם. סתם.

מי השנה ישן בסוכה? אני מעדיף את המיטה החמה.

שלכם,

וינסטון צ'רצ'יל. כן, גם הוא חווה מלחמה.