ליליס המ"פ תמיד היה ללעג בפינו. מעולם לא ידע לעמוד מול קהל ולסחוף אותו במילים נרגשות, ברורות וחזקות, כאלה שיפיחו בטחון ואהדה באלו שנכפה עליהם להאזין לו. היה מתהלך בפלוגה כאילו היה בשוק סואן, עם החזה מתוח, מתגאה להיות מפקד סיירת גולני, כאשר כל יצור חיי על פני הפלנטה נחות ממנו. שואל לשלום החייל בצביעות, כאילו זה ישנה לו דקה מאוחר יותר, כאשר יאיים בצעקות לחץ של חוסר כריזמה ובטחון עצמי בסמכותו, שיזרוק אותו לכלא או לצמיתות מהפלוגה הוותיקה בצה"ל.

כך שאין זהו פלא כאשר אסף אותנו בשטחי הכינוס, מול שמיים בוערים בשקיעה וצלילי פגזים כבדים, שאין אחד מבין כל הנמרים המעופפים שיכל לקחת אותו ברצינות.

"אתם שומעים את זה?" שאל ברטוריות, לאחר שצעק עלינו להסתדר סביבו בח', "זהו קולה של המלחמה.".

התותחים שמסביבנו המשיכו בסבבי הירי, מרעידים את האוויר עם כל מטח.

"אני איני אדם דתי. אך עוד מהיותי חייל פשוט ('עכשיו אני מפקד! טוב מכולכם') הייתי נהנה לקרוא את התפילה הנאמרת לפני היציאה לקרב. למעשה, אני קורא אותה גם בזמני הפנוי, כמעט מדיי יום. היא מחזקת אותי, נותנת לי כוח רב לקראת המשימות המוטלות עלינו, בשגרה..." לרגע קט חדל את דבריו, והביט סביב- "וגם במלחמה."

הוא שלף מכיסו את העמוד שהדפיס מבעוד מועד, והחל לקרוא. כולנו נרגשים, דרוכים- ממש פצצות אדרנלין, אך בקושי רב הצלחנו לכבוש את צחוקינו, כאשר קרא המפקד השנוא שלנו את הפסקה בצורה עילגת מאד, מטיל ספק גדול באמינות דבריו הקודמים.

שאגת מנועי הנמרים מילאה את השדות הרחבים והריקים שסביב הקיבוצים השונים, וכל הגדוד נקרא לדברים אחרונים מפי המג"ד.

"לרגע הזה התאמנו," הסביר. "אין לי ספק שלמולי מתייצבים אל הדגל החיילים הטובים ביותר שיש ,לא רק לחטיבת גולני, להציע למלחמה, אלא גם בכל צה"ל הגדול. אנחנו נכנסים הלילה לשכונת סג'עייה, להתעמת פנים אל מול פנים עם הגדוד הטוב ביותר שיש לחמאס להעמיד מולינו. אני סמוך ובטוח, כי לא יכול להיות אחרת מידיעתי אתכם, שאנחנו הולכים להשמיד אותו, עד היסוד. אחרי שגדס"ר גולני יסיים את עבודתו בשטחם, מחבלי חמאס יווכחו להרס, לאובדן, ולעוצמתם של אלו הצועדים להגן על המולדת.

 הסתכלו סביב. אתם יוצאים לקרב בשביל כל אלו שאנו מותירים כאן מאחור, אלו שחייהם מאוימים מטילים ומרגמות, רוצחים ובהמות. מי ייתן ונשוב כולנו הביתה בשלום. לנמ"רים!"

"אללה סיירת!"

"קדימה נמרים!" נשמעו הצעקות. אבל אני שתקתי. בטני געשה, אולי מעצם המחשבה שלפני דקות מספר זללתי את סעודתי האחרונה, ולפחות זכיתי לטעום מגיל 22 לפני הכניסה, או מהחדירות במשימה שפעמה כמו רעל בעורקיי. טיפסתי אל תוך הנגמ"ש הרועש, מתמקם במקומי, מוכן ליציאה. תוך דקות, כשכולם ישובים, צפופים-צפופים בבטן המפלצת שנשאה אותנו, התחלנו תנועה. דרך מצלמות הנסיעה, היה אפשר להבחין שבחוץ הלילה כבר עטף את הארץ, אך השמיים בערו בצבעי אש מההפגזות הרחוקות, השריפות שכילו מבנים תרם כניסתנו, ופצצות התאורה הרבות, שכאילו הודיעו לאויב שבצד השני: "אנחנו באים".

הנמ"רים הסתדרו בטור, והמתינו. בינתיים מפקד-הנמ"ר ביקש לבדוק אם המא"ג בחוץ תקין, והתקשה לתפעלו. עליתי דרך הפתח שבגג בכדי לסייע לו, צוחק מהעובדה שהקצין שכח איך יורים, דורך את הנשק, ומראה לו שהכל תקין.

"לא, זה לא דרך כדור!"

"זה לא אמור לדרוך, רק כשאתה נוקר, הוא גורף את הכדור על הדרך..."

"אתה בטוח? אני רוצה לראות שזה עובד." וכך, כיוון את המא"ג אל הקרקע ולחץ על ההדק. צרור חתך את הלילה, מפזר ענני חול על האדמה.

צוחק, חזרתי למקומי והתיישבתי. הבטתי בחבריי לצוות, ממש אחים לנשק ולשלוש השנים האחרונות, והרגשתי גאווה גדולה להיות שם, צפוף עם כולם, מוכן לסכן הכל למען מטרה נעלה ממני. בדממה, שרתי לעצמי את "ארץ צבי" של יהורם גאון. אמנם המילים נכתבו בכדי להנציח את אלו אשר הסתערו על הטרמינל באנטבה, אך לא יכולתי למצוא מילים נכונות יותר בכדי להמחיש את אשר געש בליבי. נשארנו לעמוד במקום זמן רב, וכשהראש שעון בתוך הקסדה על אחד מהמכשירים המשוכללים שבנגמ"ש המרכבה, נרדמתי.

רק כעבור מספר שעות התעוררתי, כנראה מהרגשת הנימול, כשהרגל שלי נרדמה מחוסר תזוזה בזווית המוזרה בה מיקמתי אותה.

"אנחנו כבר בפנים?" שאלתי, והתקשיתי לפתוח את עיניי. אנחנו דוהרים בזה הרגע אל הרגע בו יחרצו גורלות, ואני ישנוני בתוך מפלצת של פלדה. אם זה לא אבסורד, אז אני באמת וינסטון צ'רצ'יל.

לרנר, מפקד-הצוות הסביר מה קורה מבחוץ, שכן מבטן הנמ"ר אי אפשר לראות או להרגיש את המתרחש. הגענו אל היעד, רומסים חצרות ענקיים של מטעי עצי-זית, כאילו היו עשויים מקרטון.

המשימה הייתה לפרוץ פתח בקיר עם הנמ"ר, ולכבוש את הבית מבלי שנצטרך לפרוק אל השטח הפתוח. הנמ"ר התנגש בקיר בעוצמה, ונסע אחורנית. וכך שוב, הסתער על הקיר, ונסג. מסביב נשמעו הדי פיצוצים ויריות.

"תירה! למה אתה מחכה?! תירה!" צעק תומר, מפקד הכלי, על המקלען שלנו.

"לא יכול! המק"כ הרוס!", מסתבר שבאחת ההתנגשויות בקירות הבית, המק"כ נשבר והתרסק מן הכלי לקרקע. מאוחר יותר רמסנו אותו, כדי שלא יישאר שם לידי המחבלים.

הנמ"ר המשיך בשלו, כאשר לפתע נשמע פיצוץ עז מעלינו. בובת-תופת שהייתה מיועדת להתעות אותנו, ולפוצץ אותנו בסערה השמימה, העלתה באש את כל הבית, והדליקה אש במנוע. היינו מוכרחים לעבור ליעד הבא, וגם בו נכנסו בכל הכוח. בנתיים ריח חזק של עשן ואבק שריפה מילא את תא הנוסעים, והיינו מוכרחים לפרוק. הכבש האחורי כמעט ולא נפתח, כך שתומר הנגביסט היה צריך לקפוץ מעליו כאילו היה קיר, עוד הוא זורק את הנגב (מקלע קל) על ההריסות שמתחת.

וכך, כל אחד בתורו, מנסה להזרים מעט דם לרגליו תוך כדי, זינק החוצה מהנמ"ר הפגוע, היישר אל לב החצר החשוכה. משמאלינו היה פעור פתח גדול מאד בקיר. מדגלים מעל ההריסות, נכנסו כל הצוות חיש מהר פנימה, מלווים בכלבי היחידה "עוקץ" בכדי לשלול הימצאות חומרי נפץ או מחבלים המסתתרים בפינות אפלות. אהיה חייב לציין, שאמנם אלו הכלבים החמודים ביותר שפגשתי, אבל מניסיון אישי מאחד האימונים טרם המבצע, כאשר אחד שכזה מתביית עליך כאויב- אתה תהה מושא לבדיחה של הצוות לאורך שבועות ארוכים.

זו הפעם הראשונה בה ירינו באש חיה בתוך מבנה, והדי הירי איימו לפעור חורים בגודל של מטבע בעור-התוף הפגוע גם כך.

נזרקו רימונים אל תוך החדרים, ואנחנו התחבאנו מאחורי הקירות, מתפללים במהירות שכפי שקרעו את חלונות הזכוכית ואת קירות הלבנים החלשות שמבסיס, לא ירסקו גם אותנו לחתיכות.

הקומה הראשונה נכבשת מהר, ואנו מטפסים אל הקומה השנייה. אין מקום לתהייה או פחד, ועל אף שדבר לא הכין אותנו להתייצב ככה אל מול המוות בצורת קליע, לא היה אחד שהסס כאשר נפקד עליו להתקדם קדימה, ולהוביל את הלחימה על כיבוש הבית התלת-קומתי. בקומה השנייה ראינו, עוד אנחנו יורים לכל עבר, כיצד הותירו התושבים את עולמם מאחוריהם. ערימות של מזרונים, כיסאות, בגדים וחלקי טיח ואבן. בלוני הגז עמדו בפינות המטבחון שבפינה, כאילו רק מחכים למכה הקלה שתפוצץ אותם, ואותנו איתם אל מעמקי השאול.

הבית היה נקי ממחבלים, וחיש מהר התמקמנו בעמדות חיפוי להמשך היעדים. הסיירת קיבלה את המבנים העמוקים יותר, וכנראה שלא לכך התכוננה ההתנגדות, שכן יכולנו לשמוע את הצרורות הארוכים, אך לא ליראות את יעדם. פלוגות הפלחה"ן וה"העורב", שעות לאחר מכן אלמד, נתקלו ולחמו במחבלים באיתורים שלהם.

העמדה שלי חיפתה על גגות הבתים שמסביב, ממעלה המדרגות העולות אל גג המבנה שלנו. המטרה הייתה לאפשר לצוות 2 שלנו לצאת ולכבוש את הבית שעל יד, עד שזוהו בו תילים המעידים על מטענים, ואלה נסגו משם במהירות. המחזה היה מרהיב. קולות הצרורות והפיצוצים היו כל כך תכופים, וכל כך קרובים, עד כדי כך שאין משחק מחשב או סרט שבכלל יהיו קרובים להמחיש את ההרגשה של לעמוד שם, בתוך גיהינום משתולל. כל פיצוץ ייצר הדף שהרעיד את יסודות המבנה, עד כדי שהרגשנו בתוך מתקן בלונה פארק. לפתע, על המבנה שלימיני נחת פגז, ובעננת עשן ואלפי רסיסים שנירו היישר לתוכי עיניי והקירות שסביבי, נפלתי אל הקרקע. "מזל," חשבתי לעצמי. "שלא התעצלתי להרכיב את משקפיי המגן." כשקמתי, החלון אליו כיוונתי את נשקי כבר לא היה.

הסבבים היו קצרים, בכדי להניח לנו לנוח קצת. חשובה יותר מהמנוחה הייתה, לדעתי, העובדה שהיינו כמה שפחות זמן בעמדה, כאילו רק מחכים שאחד מבין אלפי הפגזים שנורו משני הצדדים ייפול עלינו. זהו היה מצב "חסר תקדים", כפי שהגדירו אותו בצה"ל, שחיל התותחנים ירה כל כך קרוב לכוחותינו. שריקות האר.פי.ג'י חתכו את האוויר, אך פיצוצים נבלע בכאלה עצומים יותר של מבנים קורסים, בתקווה שלא לוקחים עמם חיים יהודיים אל בטן האדמה. כוחות החי"ר הסתגרו בבתים, אך כוחות השריון שעמדו חשופים, כלואים בחצרות הבתים, ניהלו לחימה עיקשת בחוליות הנ"ט שצצו מתוך פירי מנהרות שהוכנו מבעוד מועד למשימה זו בדיוק.

העמדה השנייה השקיפה אל החצר שמתחת בעזרת מראה שחוברה למקל, שם עמדו הנמ"רים ואנשי צוותם, עומדים בתוך לוע התופת, חוטפים פגיעות ישירות מפצצות מרגמה וטילי נ"ט, שנראה היה שלא ממש הסיבו נזק כלשהו לפלדה העבה. הנמר שבו אנו באנו עלה באש, וכלל הציוד שהעמסנו על חלקו העליון נקרע מרסיסים או הועף לכל הרוחות.

בחדר פנימי פרשנו מספר מזרונים צמודים לקיר, בכדי שאלו שלא מחכים בעמדות שאיזה בן-זונה יתפרץ בהפתעה אל הבית בתקווה לקחת עמו כמה מחיילי צה"ל, יוכלו לנוח מעט.

כשתורי הסתיים, מצאתי לעצמי מקום בין זוג הלוחמים מ"עוקץ" וכלביהם, התיישבתי וחיש מהר נרדמתי. זהו מחזה אבסורדי, לראות חבורה של חיילים מתיישבת לישון, כשבחוץ לא חולפת שנייה מבלי שיתפוצץ, במזל שלא עלינו, איזה פגז חביב. אין זהו פלא שלא הספקתי לחלום על יציאה בחיים מההוריקן המשתולל, שכן 5 דקות לאחר שעצמתי את עיניי, העירו אותנו בצעקות: "אל הגרם! אל גרם המדרגות! עכשיו!", כשקמתי, הספקתי רק להביט לשנייה ארוכה בחור שנפער בקיר ממש על יד לרנר שתצפת מהעמדה השנייה, ובפגז החלול והכבד ששכב דומם על הקרקע, שיצר אותו כאשר חדר אל תוך חלל הבית. עד היום אנחנו מתווכחים ותוהים האם הייתה זו תחמושת לא מתפוצצת של השריון הנלחם טוב מאריות שם בחוץ, או נפל של פגז, שאילו היה מתפוצץ, כנראה היו מהללים ומבכים בפולחן המוות הישראלי יותר מ13 הרוגים לחטיבת גולני באותו הלילה.

הצטופפנו כולנו בחדר המדרגות הצר, אשר רעד ללא הפסקה, כאילו בדרך נס לא קורס על ראשינו, והמתנו. מסביב השתוללו הפגזים, ורגשות אסורים החלו לחלחל לליבי. "האם זה ייתכן? זה ייתכן שמחבלי חמאס נותנם לנו ככה בראש? איפה כל הכוח של צה"ל? האם רק לזה אנחנו מסוגלים? האם מנקודה זו נסוגים?"

ישבנו כך, כל אדם למחשבותיו, על המדרגות הצרות, מעוותים את פנינו בכאב מהישיבה הארוכה עם הציוד לגופינו. כשהתעוררתי לפתע (מדהים כיצד העייפות גוברת על חרדה לחיים בשלב מסויים), עמד לידי קצין זר, מעט מבוגר, וכשראה שהתעוררתי והתרוממתי מעט, טפח על קסדתי: "כן, זהו הרגע שלי.". הקצין טיפס במעלה המדרגות, ואחריו נגררה חולייתו, עם תיקי הקשר הכבדים על הגב.

"מי אלה?" שאלתי בחופזה את אחד מהם כשעבר על פניי.

"זה? זה הסמג"ד החדש, ליקו מיחידת אגוז."

"הסמג"ד החדש? מה קרה לצפריר?"

"צפריר נפגע, וגם המג"ד פצוע..."

דבר לא הכין אותי לחדשות העתידות לבוא.

הייתה זו כבר שעת אחר-צהריים מאוחר, וקולות הפיצוצים דעכו, אם כי עדיין התחולל לו קרב שם בחוץ. שכבתי בתוך חדר חשוך, בבית אחר, עמוק פחות מזה שהצוות שלי כבש בשעות הבוקר המוקדמות. ניסיתי, איך לא, למצוא עוד כמה דקות של שינה טרופה, עד שתרד לרמתנו המשימה הבאה. היו מספר תנועות של חיילים הנעים הנה והנה, מסתובבים בין החדרים, אולי מחפשים איזה דבר מה לאכול. לשמאלי, שכב שחר הרופא, זה שנפצע לפני מס' ימים מקליע תועה ברמת הגולן, ודיבר בקשר. "אני יודע, אני יודע, אך אין מה לעשות," לחש. "עליכם להמתין שם כדי שנוכל לחלץ לאחור את החלל."

תחילה אימצתי את אזני לשמוע, מנסה להתכחש לדבר שזה עתה שמעתי.

יש הרוג לגדוד? אני מכיר אותו? האם הוא היחידי?

מאוחר יותר התברר שצוות 2 של הפלחה"ן נתקל במחבל בודד בדרכם לטיהור היעדים, וזה הציק להם ועשה הרבה בלגאן. הלוחמים זיהו אותו יורה מתוך המבנה עליו הסתערו, והחלו מנהלים קרב יריות עם האוויר, שכן המחבל כבר הספיק לברוח דרך מנהרה קצרה ולצאת מאחוריהם. הוא חלף מאחורי חומה, ובסופה שרברב את נשקו החוצה וירה צרור ארוך עם רובה הקלאצ'ניקוב שבידו. מהירי נפגעו שניים. עוז מנדלוביץ', מאגיסט הצוות, וגלעד יעקובי, נגביסט החוד, מצמד הנווטים. כששוחחתי עם החובש שטיפל בהם מאוחר יותר, לאחר שכבר יצאנו מסג'עייה, קצת בחשש שמא אני נוגע בנקודה רגישה מדי- הוא סיפר שלא היה יותר מדיי לעשות. שניהם חטפו את הכדורים בנקודות קריטיות בצוואר והחזה, ופרפרו למוות תוך דקות מעטות.

הקצין, שהיום כבר התמנה למפקד הפלחה"ן, היה זה שעמד על המשמר, ראה את המחבל והרג אותו, כמעט מיד אחרי שזה קטף את שני הלוחמים.

ואחרי הגאות, מגיע השפל. יש כאלה הטוענים שיום הקרב הראשון של גדוד הסיור החום נרשם בדפי ההיסטוריה כאחד המארבים הקשים שכוח צה"לי נכנס אליו. עשרות טילי נ"ט שנורו מכל עבר לכל הרוחות, פצצות מרגמה אשדר רדפו אותנו כדבורים אחרי דבש, והרס- מספיק היה להגניב מבט חטוף בגורדי השחקים המקומיים, העשויים בעיקר מבלוקים, בכדי להתפעל בפה פעור מתדהמה מכוחה של המלחמה.

בימים הבאים התמקמנו בבתים בקו-אחיזה של צה"ל בפאתי השכונה העתיקה, מחכים בדריכות למשימה הבאה, שאולי בה נזכה-לא-נזכה להילחם פנים מול פנים עם העכברושים מגדוד סג'עייה.

בכל בוקר הטנקים היו מרעידים את האוויר, לא מותירים עין ישנה, במטח פגזים וצרורות ארוכים, כנוהל שגרתי. המבנים הנטושים של אזרחי סג'עייה היו כזקן עבות, בזמן הגילוח הצה"לי של הבוקר.

עייפות בזמן מלחמה היא דבר שבשגרה. בכל רגע נתון בו יכולנו להסיר משערינו הדביק את הקסדה- ניסינו כאילו לברוח, ולו לרגע קט, מקולות המלחמה וחרדת הלא-נודע. החום היה בלתי נסבל. אם בשטחי הכינוס נשבה לה בריזה נעימה, כתרופה לקרני השמש של אמצע הקיץ הקופחות ממעל- עזה להטה כגחלים, ולא רק מאש התותחים וכוח הפגזים. אך אין זו פעם ראשונה שהעייפות הצבאית גוברת על איתני הטבע.

והרי שבמלחמה הכוננות תמידית, ולכן במשך כל ימי הקרב נשאנו על עצמינו את הציוד הכבד והמסורבל, כשזה נדבק לגופינו המטונף מפיח, ולבגדים הספוגים בזיעה ואבק. אך מה כל זה אל מול מגן מציל חיים?

למזלנו, עם ישראל לא נותר אדיש לבניו. עוד אנו משחקים בחיים ומוות, בארץ נהרו ההמונים אל השווקים והחנויות, מרוקנים כל מדף או דולב המכיל דבר מה העשוי להקל במעט על חיי החיילים. הנמ"רים האדירים היו יוצאים בחזרה לשטחינו, וחוזרים פנימה עמוסים בציוד, כבדים הרבה יותר, אם דבר זה בכלל אפשרי- ובכל יום היינו מחכים בצפייה לראות מה יביאו. בין אם אלו משחות למלחמה המתמדת בשפשפות והפטריות שהיו לנו לאויבים כמחבלי חמאס, ובין אם אלו דברי מתיקה, לרפד את נפשנו בתפוחים מסוכר, אולי יתר על המידה.

"הצבא צועד על קיבתו" חכמים אמרו, אך איני מאמין שהכוונה הייתה לכרס מלאה בבמבה וגליליות קרם-אגוזים.

ובכל זאת, בזמן שהנמ"רים מביאים עמם לא רק ציוד, אלא גם שמועות על אירועי ברביקיו ענקיים שבהם הוקרבו רפתות שלמות למענינו, היה עלינו לנסות ולהשביע את רעבוננו בפחיות שימורים וממתקים. קיבתי המצטמקת במהירות התמלאה, אך לא ידעה שובע.

הכתבות, כיצד חיילי צה"ל הגיבורים הותירו מאחוריהם את שטחי הכינוס, לא איחרו להגיע. בזמן השבוע בו התרכזנו והתאמנו ללא הרף לקראת הקרב, שמורות הטבע של עוטף עזה הפכו לשדה מוקשים אורגניים. ההיגיינה הייתה כל כך גרועה, עד כדי כך שאין זהו פלא שרבים מאיתנו הגענו ללחימה עם שלשולים וכאבי בטן חזקים, כאילו בלענו פצצה מתקתקת.

את הזבל הרב שהצטבר היינו אוספים באיזה ארון מזווה מתחת לגרם מדרגות שהוביל אל מרפסת בקומה עליונה, או מפזרים בזריקה מעל חומות המרפסת, להשתלב בנוף שברי הבטון וקרעי הרהיטים ששכבו דומם על הקרקע החולית. אחד מחברי צוותי סבל משלשולים קשים לאורך כל ימי הלחימה, אך בבתים לא זרמו מים, ומחוץ לכתלים השתוללה מלחמה עם רוחות רפאים. בלית ברירה, בנוסף לתבשילים, שלבטח התקלקלו להם באיטיות במקררים המנותקים מזרם, בסירי הבישול, מבלי יוצא מן הכלל, חיכו לתושבים אשר עתידיים לחזור להריסות בתיהם, "מעורבים ירושלמיים" נוסח סיירת גולני.

היה קשה להתעלם מהרחמים הקלים שהזדחלו אל הלב, כאשר הסתכלנו בשעשוע קרוע על הטינופת שהותרנו מאחורינו.

ובמקביל לשחייה בתוך הבוץ של עצמינו, הלחימה בגדוד סג'עייה המשיכה. המחבלים היו צצים מתוך פירים ומנהרות מכל כיווני רוחות השמיים הבוערים, אם זה מחזית, מאחור או בין כוחות צה"ל השונים- משחררים איזה צרור, יורים טיל נ"ט על אילו שלא שמרו על משמעת מבצעית גבוהה, ובורחים בחזרה כחפרפרות אל בטן האדמה. עברו כבר ימים מאז התחלנו את הלחימה בעזה, ובסיירת החלה לנבוט תחושת חוסר נחת מסוימת, שכן עוד לא נתקלנו ולו במחבל אחד לרפואה. שלוש השנים של אימונים פיזיים ונפשיים אשר הביאוני לרגע זה בדיוק, ביקשו להתפרץ אל קרב יריות סוער, אך יצרי לא יכל היה לבוא על סיפוקו. מבחוץ החלו להגיע שמועות על פני המלחמה, כפי שהם מוצגים בעיני העם היושב בארץ. הכותרות צעקו על "הטבח בס'געייה", על עיר הקודש אשר התעטפה בצבעי ירוק וצהוב, הרי אלו צבעי החטיבה, אך בפועל- מלבד איבוד אחוזי שמיעה והתפעלות מההרס, בשטח לא יכולנו להבין במה מדובר. רק טעם דמם של חברינו על שפתינו.

שעות ארוכות שכבתי מול חרכי הירי , מחכה למחבל, שיהיה טיפש מספיק לצאת בגפו אלינו, אך לקו הירי לא נכנסו לא דוברים, וגם לא סולר. "מקסימום חולר". ואני? אט אט בתוכי התגבשה לה מועקה על כך שאין בידי ההזדמנות להוכיח לעצמי את אשר ניסו להטביע בנפשי, לאורך כל השירות הצבאי שלי. בכל הזדמנות שניתנה, שיבחו המפקדים את עוצמת הגדס"ר החום, היללו את כוחה של הסיירת הותיקה בצה"ל- על כך שאנו "הלוחמים הטובים ביותר שיש לצה"ל להציע כנגד שטני האדם", ואם אכן זה כך- הרי אין זהו פלא שדווקא אותנו שלחו להתנגש חזיתית בגדוד "החזק ביותר שיש לחטיבות חמאס להציע". וכל זאת בשכונה צפופת מבנים הנשאים אל על, כאילו היה זה מגרשו הביתי של המוות. והנה זהו הרגע, הנה באה השעה, אך הרוח לא נשאה עמה אוייב ממשי שהטיח בו את תסכולי, שכן לא הייתה לי הוכחה מוצקה לכך שאני אכן אותו נמר- אותו לוחם סיירת ששלוש שנים ארורות הפכו אותי להיות.

ולנו נותרו רק שריקות הכדורים ואיוושות הטילים. שמועות על צלפים בחלונות הגבוהים, וחמורים וסוסים מתאבדים.

הייתה זו שעת צהריים מוקדמת, ואני ניסיתי למצוא את חלקת הצל המועטה, שהלכה ונעלמה מרצפת המרפסת העשויה שיש מנותץ, ואני ישוב על כיסא פלסטיק לבן, מחפה אל שורת הבתים שמאחורינו. בסבבי השמירות הללו הייתה לחימה מתמדת, ולוודא דווקא מול מחבלים- אלא עם עפעפי העיניים הנאבקים להיסגר, להיעצם תחת כובדה של העייפות המתמדת מחוסר שינה, חרדה אצורה ותזונה גרועה. איני מתגאה בכך, שהרי אין לדעת מתי האויב יחליט לבסוף ליפול לידינו המתחננות-מסתייגות למגע, אך לבסוף נכנעתי לשאננות, ונרדמתי.

"שיט, מחבלים!"

החזירה אותי צעקה נרגשת אל המציאות. אחד מלוחמי יחידת "עוקץ", שעמד בעמדה אחרת, זיהה לפתע שלוש דמויות יוצאות משורת הבתים הבודדת שבעורפינו, עליה הייתי גם אני פקוד, ואלה רצים צפונה, תוך שליחת צרורות תועים לעברינו.  הכדורים התנפצו על הקיר שלימיני, ואני קפצתי מהכיסא והשתטחתי על הרצפה. חיש מהר הצטרפו עוד לוחמים מתוך החדר הפנימי בו שהו אל המחסה מאחורי החומה, והחלו לירות במטחים לא מדויקים לעבר המחבלים. אחד מהם השתטח על האדמה, בעוד השניים האחרים המשיכו לרוץ, כל עוד נפשם בם, לעבר אזור עמוס בסבך וצמחייה, מבלי לדעת שלוחמי גדוד 51 מחכים להם בזרועות ונצרות פתוחות.

בלהט הרגע, התמקמו להם שני צלפים על החומה. בעזרת האמצעים שברשותם, מצאו הם את המחבל שנותר מאחור, מסתתר מאחורי שיח בודד בלב החצר הגדולה, שהפרידה בין שורות הבתים, אך חולצתו האדומה היא ככלנית בשדה קוצים.

אתה בטוח שהוא שם? שואל תורג'מן, קצין צוות הצלפים. לא יכול להיות בטוח יותר! ענה שטרית, צלף הצוות שלי. ספירה לאחור, ושני הצלפים יורים במטח אחד. אפשר היה לראות את הכדורים מעלים עננות אבק עם פגיעתם בקרקע, וחרדה קלה מזדחלת אל הלב במחשבה שמא פספסו?

המחבל אינו זע ממקומו, ובדיעבד יתברר שהכדורים פגעו ברגלו, ולא בראשו וחזהו כמתוכנן, וזה יתורץ בפי הצלפים בשלל סיפורים על מרחק וענן אבק שלא היה. הטנקים שהצטרפו בשאגה אדירה לחגיגה ירו ממקלעים כבדים לעבר הדמות הדוממת, פוגעים בכל דבר מלבדה. מאוחר יותר יתברר כי הספיק לגלות באזני הלוחמים מגדוד 51 אודות שתי מנהרות ושלושה מיקומים של מפקדות אויב, לפני שגופו קרס מחוסר הדם, שזרם ועזב את גופו. עד היום, אם תשאלו, ימלא שטרית את חזהו בגאווה, ויספר כי אכן היה היחיד מהסיירת שלא רק פגע במחבל במהלך המבצע, אלא גם הרג אותו.

הערב ירד, ואני מצאתי את עצמי שומר בעמדה המחפה על הכניסה למבנה בו שהינו, כשבכלל ירדתי לקומה התחתונה בניסיון שווא למצוא איזו לחמנייה טרייה למחצה או פחית שימורים חדשה. עוד אני נאנח בשעשוע על שרירותו של עולם, אחד הקצינים הגיח מתוך אפלת החדר הפנימי, שחוליית המודיעין של הגדס"ר אמורה להיכנס בדלת, ושאכיר זאת, פן אבהל ואשלח בהם את זעמי. אך מעצם העובדה שלא "זכינו" לראות שום מחבל או אזרח בשכונה שכוחת-אל זו, השאננות חגגה ממש, ואף שומר לא היה "חם על ההדק".

דקות ספורות לאחר מכן נשמעו רעשי גריסת בטון וחצץ, ואל הדלת התייצבו שלושה חיילים, ממהרים להיכנס אל חוף מבטחים. אלו היו סגנו של קצין המודיעין הגדודי, ושני "נושאי כליו". הקצין שעט אל תוך חשכת הבית, מותיר את אחד מחייליו, מוטי, לארח לי חברה לבנתיים. כששמענו לראשונה על ההרוגים מפלוגת החה"ן, פקדו עלינו שלא לשוחח על כך, שכן ההתעסקות בשכול מסיטה את תשומת ליבנו מהמטרה שלשמה הקריבו חברים את חייהם. היא מעוורת. והנה מספר לי מוטי, בחוסר טאקט משווע יש לאמר, על אסונות הגדס"ר עד כה. בחוץ סיפרו שהיה זה "היום הקשה של חטיבת גולני", והוא שאל האם אני מכיר את המצב. הסקרנות והשעמום כרסמו בי, ובעודי מודע להגיון שבאיסור, נכנעתי ליצריי האנושיים, וביקשתי שיעדכן אותי. מדהימה ממש העובדה, שהיינו בורים כל כך למתרחש מסביבנו, אך אולי עדיף שכך היה. באדישות משגעת, תיאר מוטי שבבוקר הראשון לפלישה לסג'עייה, עוד אנחנו מסתתרים באותו חדר מדרגות, ואולי אף לפני, בבניין בו לחמה פלוגת "העורב" של הגדוד, התחוללה דרמה נוראה. עם התמקמותם במבנה לצורך חיפויים והתכוננות להמשך המשימות, החלה חוליית נ"ט של בני הבליעל להמטיר אש תופת על הבניין. התוצאה הייתה מידית. החיילים בבניין נפגעו ונפלו כלבני דומינו- אחד אחרי השני. רבים מבני מחזורי נפגעו מהדף הפיצוצים ואלפי הרסיסים שחתכו באוויר ובבשר, וחלקם מכדורים שנורו מכל עבר, עפים בחלל הבית כשתי וערב. אל תוך ההמולה נזרק רימון מבית שכן, וזה נעצר על דלת המסתירה גרם מדרגות, ועליו לוחמים. הרימון התפוצץ, ושלח מאות רסיסים לוהטים, אשר ריסקו את הדלת, ופצעו את הלוחמים שחיפשו מסתור מאחוריה. טל קידר, מפקד צוות 1 בפלוגתו, נפצע, כאשר הרסיסים חודרים לברכו, ראשו וקורעים את עינו השמאלית. האגדה מספרת, שקשר המ"פ, שנפצע בעצמו מכדור שפילח את קרסולו, נשא את טל על כתפיו אל תוך נמ"ר הפינוי, והרי שאם המעשה אכן היה- זו רעות אמיתית. אהבה מקודשת בדם.

17 פצועים חולצו מתוך המבנה, אך זה לא היה הסוף. בקומה השנייה התחוללה, לפחות כך תאר זאת מוטי, תופת נוספת. כלל הדרג הפיקודי של הגדוד התאסף בחדר, לדון על התנהלות הלחימה ועל הצעדים שיש לנקוט להמשך, עד שברגע אחד גורלי התעופפו שני טילי נ"ט דרך חלונות החדר אל תוך החלל, והתפוצצו על כל יושביו. כלל המפקדים וחיילי החפ"קים נפגעו. רועי לוי, מפקד הגדוד, נפגע בראש מהדף הפיצוצים וסבל מפציעה קשה של שטפי דם במוחו. צפריר בר-אור, הסמג"ד, נפגע מרסיס בבסיס עמוד השדרה שבעורפו, ונהרג במקום. כך גם קצין האג"ם, צביקה קפלן, שמפרקתו נשברה, כך אומרים, כשהקיר התמוטט עליו, והרג אותו. קצין המודיעין נפצע בעיניו, ורגלו של קצין המבצעים רוסקה לחלוטין.

כשסיים מוטי את להט דבריו, ביקשתי ממנו שינצור את לשונו, ולא יספר את הדברים הנוראיים אשר אמר לי לאחר. כשעזבו, נותרתי לבדי בחדר החשוך, עיני אל עבר הדלת, לכאורה תרות אחר אויב פוטנציאלי, אך עיני רוחי התכנסו אל תוך תוכי. הידיעה המרה התפשטה כארס בעורקיי. צפריר הסמג"ד- הרי רק דקות ספורות לפני שעלינו על הכלים, הטחנו אחד בשני מילים סתמיות. כשהסתובב ללכת, תוך זריקת הערה צינית כהרגלו, לא יכולתי לשער, לא רציתי להאמין, שאולי זו הפעם האחרונה. ימים לפני כן עוד ישבתי לצידו במאהל הפיקוד של חטיבת גולני, לתכן תכניות מגירה, הוא כסגן מפקד הגדוד, ואני- אני כנווט החוד של הסיירת, זה שיוביל בעת הקריאה את החטיבה אל תוך תופת המלחמה. עליי לציין שעם הגעתנו לשטחי הכינוס חוויתי התמוטטות עצבים קלה, שכן ממש יכולתי לחוש פיזית במשקל האחריות שהוטל על כתפיי, והרי שציר הכניסה המתוכנן היה המורכב שבניתי בחיי. אך רצה הגורל, ואנו מצאנו את עצמינו מסתערים על שכונת סג'עייה, בניגוד לכל תכנון. והנה אני בחיים, והוא לא.

גם הידיעה על צביקה הייתה קשה. אותו אדם סמכותי אך חייכני, זה שכולם ניבאו לו גדולות כמפקד הסיירת הראשון מזה זמן כה רב, שזכה גם הוא בזמנו בסיכת הנמר המכונף בפסגת הארץ, לאחר תקופה כל כך ארוכה שידענו מפקדים "חוצניים", תרתי משמע.

דבריו של מוטי פצעו בי כסכין מלובנת, וכשפיניתי את מקומי בחיפוי על דלת הכניסה לבא אחריי, חזרתי את אפלת הבית המוחשך, משווע לנחמה. החדר הפנימי היה עמוס בחיילים מנמנמים בזוויות משונות, בין מזרונים, בקבוקי מי "נביעות" ועטיפות חטיפים, ועל אף שידעתי שאין להתאבל ולשקוע בשכול תוך כדי לחימה, הייתי זקוק לפרוק את המרה השחורה אשר על ליבי. מצאתי את גל, אותו צלף מדופלם, שומר בתורו על דלת הכניסה השנייה אל הבית, תפסתי כיסא ריק, והתיישבתי על ידו.

מה העיניינים? התעניין, אך אני לא יכולתי להשיב את התגובה המובנת מאליה, אלא בעיניים גדולות ביקשתי לשתף אותו. שמעת על צפריר? שאלתי בקול חלוש, פן מישהו ישמע חוטא. אל תגיד לי, ביקש גל, ובכל זאת, הכאב התפרץ. צביקה וצפריר, לחשתי, אני לא מסוגל להאמין- וחפנתי את פניי בכפות ידיי. דמעות קטנות הצטברו להן בשולי עיניי, מרטיבות במעט אל לחיי המטונפות, ורעד בלתי נשלט אחז בגופי. אמנם לוחמים, אמנם נמרים, אך מזלי שלחמתי לצד חבר קרוב, שעל אף הכול הסכים להצטרף אליי לקרב בכאב שבאובדן.

_____________________________________

הקרבות שמחוץ לכותלי המבנה המשיכו להשתולל בסערה, ויחידת אגוז, שלחמה משמאלנו, וגדוד 51 מימיננו מצאו פירי מנהרות, והרי אלו יעדיה העיקריים של הכניסה הקרקעית לרצועה. כלבני "עוקץ" שלחמו לצדנו עזבו את המבנה לסירוגין, בכדי להתעסק עם המנהרות באמצעים ושיטות שלא אוכל לפרט.

לבסוף, לאחר ימים של שקיעה במעיין השאננות, קיבלנו את ההוראה להתקדם קדימה. עוד אנחנו מתארגנים, מכינים את הציוד ויושבים על המפות ותצלומי האוויר, הפתיע אותנו פיצוץ אדיר. מסגרות החלונות יצאו ממקומן, והסכינים, שהחזיקו את השמיכות העבות שהיו לוילונות, התעופפו לכל עבר, ועמם גם חיילים הנזרקים על קירות החדר והרצפה מעוצמת ההדף. כשהצלחנו לגרד את עצמינו בחזרה מהרצפה,  מבעד לחלון נגלה מחזה מדהים. למולינו נגלתה פטריית עשן ענקית, שהתמרה אל על. במרחק של כמה רחובות מאיתנו התפוצצה פצצה במשקל הקרוב לטון חומר-נפץ, שהחריבה את רחוב מטרתה לכל אורכו. עד כדי כך הייתה עוצמתית, שלרנר השווה את ההרס שנגלה לעינינו לאחר מכן "להרס בברלין לאחר מלחמת העולם השנייה". אילו הייתה שם נפש חיה, כנראה הייתה מתפרקת לגורמים, ביעילות גדולה מזו של מערבל בטון.

יצאנו אל הדרך, הרחוב ההרוס היה חשוך, בליל שמיים ללא ירח, בצעד יוצא דופן ללחימה בסג'עייה, שכן עד כה הליכה ברחוב, לא מוגנים בבטנו של נגמ"ש, הייתה מעשה של טירוף ממש. הבניינים שעוד עמדו על תילם כאילו הביטו בנו בעיניים חלולות ואפלות, ואש בוערת נצנצה על קו הרקיע. ההתקדמות איטית, ממחסה למחסה, סורקים בקדחנות אחר איום על חיינו, מזהים תנועות, כמעט וסוחטים את ההדק- עד שבכלל מסתבר שאלו בכלל כוחותינו.

באוויר עמד ריח חזק של פיח ואבק שריפה, שנדמה היה שנדבקו אל קירות הבתים כטיח, עקב הירי המאסיבי. לצדנו ברחוב זרם נחיל של מי ביוב אשר עלו על גדותיהם מפגיעה ישירה במערכת התת קרקעית. אין זו שטות לתאר את השכונה העתיקה כאילו נשלחה עשרות שנים לאחור בזמן- החורבות והריחות העזים התאימו יותר לעיר מימי הביניים, ולא למקום הראוי למגורי אדם במאה ה21.

הגענו אל פאתי היעד מבלי קושי מסויים, וחיש מהר, לפני התרגולת, התחלנו לכבוש את המבנה הרב-קומתי, אלא מה, אך ללא ירי. כשפרצנו למטבח בקומה הראשונה, ומשם היישר אל המסדרון, השתהנו מעט בהתפעלות. והרי זו שכונה ענייה, קירות המבנים עשויים מלבנים בלבד, ומספיק צרור ארוך ממקלע כבד בכדי לרסק קומה שלמה, והנה-  חדרנו לבית אשר כתליו מצופים חרסינות וקישוטי אבן מסולסלים, הסלון גדול ומרווח, מעוטר בספות מהודרות ובארון המרכזי עומדת טלוויזיה גדולה. מהתקרה השתלשלו נברשות יפות, ובפינות החדרים ניצבו כלי נוי גדולים ויקרים למראה מזכוכית. הרצפה עצמה הייתה מכוסה שטיח מקיר אל קיר, והמטבח כולו היה עשוי שיש. היה ברור שבבית זה התגוררה משפחה אוהבת ישראל. כמעט והתפלאתי שלא היו בנמצא תמונות ילדים האוחזים בכלי נשק, מעטרים מצחם בסרט ירוק כצבע האסלאם, מאמצים לליבם שנאת דמים. כאלו הרי נמצאו, לצד כלי נשק רבים וכונני מחשב עמוסים במידע, בסריקות בבתים קודמים.

טיהרנו קומה אחר קומה, נדהמים ממהדר היחסי, לעיתים אף מעט אשמה על החורבן שחוללנו. הייתה זו חובה מבצעית לנפץ כלי חרס וזכוכית, ולמעשה כל חפץ העלול להתנפץ לחתיכות קטלניות בעת פגיעת טיל נ"ט, ולהתעופף באוויר בחיפוש אחר קורבן לטבח, לכדי סלט ערבי. לאחר ארוחת ערב דלה של שעועית ובמבה, התמקמנו בחיפויים מאחורי חרכים בוילונות עבים, משתדלים שלא להרעיש בדריכתנו על שברי הזכוכית המפוזרות. מבחוץ נשקפה רחבה גדולה, אשר רק ימים ספורים לפני כן עוד הייתה עמוסה בעצי זית עבים ומזקינים, שכעת נעלמו כאילו בלע אותם הנמ"ר. במרכז הרחבה, סביב מבנה בודד והרוס למחצה, ניצבו דוממים, אך מאיימים, איתנים כצוק- ארבעה טנקים מחטיבה 7. אם מישהו העז לזלזל בשריונרים עם עיני התכלת טרם המבצע, הרי שכעת כל העיניים נשואות אליהם. לא סיירת ולא גולני. הטנקים שלחמו בעוז בחוליות הנ"ט ובגורדי השחקים, הוכיחו את טיב ערכם. והרי מי יכול למרכבות הפלדה?

עם שחר, עוד אני סופר את השניות לסיום המשמרת  בחלון הגבוה, הקפיץ פיצוץ עז את ליבי היישר אל התחתונים. היה זה הנוהל הרגיל של בוקר, "כוננות עם שחר", ובמכה אחת, מטח אחיד ומדוייק, וארבעה פגזים מוטטו את המבנה שעמד בצידה השנייה של הרחבה. הפגזים חדרו את קומותיו, והחריבו בענני אש ועשן את כל שעמד בדרכם. אלו פערו חורים בקיר הנגדי, גדולים כצמיג של טרקטור.

בשעות הצהריים, קיבלנו פקודה לחזור ולסרוק את קבוצת הבתים אותם היינו אמורים לכבוש בלילה הראשון, בהסתערות הראשונה על השכונה, אל נבלמנו באש והתנגדות כבדים. המבנה בו הסתתרנו דאז עמד בחציו ממוטט, וגגו כאילו החליק מעליו אל הקרקע, וכעת עמד על צידו, נשען על קיר הבניין המט ליפול. בעזרת חיפוי מגבוה של צלפים ואריות הפלדה אשר פרוסים ברחבה, זינקו מפתח הבית, אחד-אחד, אל הנמ"ר אשר חיכה לנו מחוץ למרפסת.

הכלים הכבדים, רובם ככולם, היו פגועים ברמות שונות, אך הצרה הגדולה באמת הייתה חוסר האוורור והמיזוג בתוכם. בעת כניסה לכלי שכזה, לקחת על עצמך את הסיכון בשינוי מצב צבירה. באחד הלילות, התאספנו כ15 לוחמים בנמ"ר אחד, כאשר אפשר לדחוס בתוכו רק 11 לוחמים בצורה תקנית, נסוגים לאחור לשעות ארוכות של עיוות פנים וחשש לנמק באיברים שונים, בכדי לאפשר לחיל האוויר להטיל את חמתם על עזה, כך שמבעד למצלמות ראינו את פטריות העשן האדירות מיתמרות ללא הפסקה, מסתירים את הרקיע הבוער.

הנמ"ר העביר אותנו בשני סבבים אל המבנים שמצידה השני של החצר הגדולה, מותיר אותנו לפרוק במהירות מתוכו על הרי ההרס, כי לעולם אין נכנסים דרך הדלת הראשית. אט אט, ממחסה למחסה, בעזרת כלבי "עוקץ" וכוחות ס"פ (סילוק-פצצות של יחידת יהל"ם), סרקנו את המבנים הריקים. המבנה הראשון היה כולו שחור מפיח, ועמודי התווך מתפוררים. ביום הראשון כאמור התפוצצה שם בובת נפץ, והעלתה את כל המבנה באש.

המציאה הכי משמעותית הייתה למעשה קופסת חלבה מתוצרת ביתית, שהחבר'ה החליטו לקחת את הסיכון, ולטעום ממנה. ותודה למאחרים שלנו על המטעמים.

לאחר כיבוש הבית הראשון, הצוות שלי התמקם בחיפויים בקומה השנייה בכדי לאפשר לצוות מס' 2 לצאת ולכבוש את הבית הבא, לא לפני שירינו מטח ארוך מנשק קל ופצצות מטול אל תוך החלונות. אני עמדתי בחלון המערבי ביותר, ולשמאלי נגלה מחזה מרהיב ומחריד כאחד. זו הייתה חצר גדולה, מוקפת שורות של בתי מגורים הרוסים כמעט לחלוטין. אך אלו היו כבר שכיחים בעיי החורבות שהיה בעבר שכונת מגורים עתיקה, כמספר הפצצות ששינו את פניה ללא הכר. אך המבנים היו רק למסגרת לתמונה הגדולה. היה זה הר של בטון ופסולת שנערם אל על, ממש עד גובה הקומות העליונות של בנייני המגורים שמסביב, וזה כיסה כל פיסת אדמה שבחצר הגדולה. כל כך אדיר היה ההר, עד שלא יכולתי להפסיק לתהות כיצד ירגישו התושבים אשר יבקשו לחזור לחיים שכבר אינם. כיצד יגיבו כאשר ינסו להלך ולטפס בחצר ההרס והאובדן, פשוט כמשמעו?

לאחר שצוות 2 סיים את כיבוש יעדיו, יצאנו אנו לכיבוש הבית האחרון, זה שמשקיף ושולט על צומת דרכים גדולה. נכנסנו לחלל גדול בקומת הקרקע, מתמקמים במחסות וחיפויים מאחורי עמודי אבן גדולים וגלי הריסות, וכחלון פתוח הקורא לגנב, כך הייתה החצר ההרוסה שבחוץ המסתור המושלם לצלף.

חלל החדר היה ריק, אך בקיר הפנימי היה מעין מעבר דלת, אשר היה חסום בבלוקים, שונה- כאילו היה תמונה, בטעם רע מאד, על הקיר. לרנר ביקש מדרור, מפקד כיתה א', לשלוף את הגרזן המיוחד, והחל להכות בבלוקים, שובר בהם כאילו לא היו אלא גושי קלקר. לאחר דקות ספורות, נגלה חדר חשוך נוסף לפנינו. אחד הכלבנים סרק אותו, וכמעט מייד הכריז: "מנהרה!".

לרנר החליט שמסוכן מדיי שנמשיך ונשתהה כולנו על פתח הפיר, פן יופעלו מתוכה מטענים רבי עוצמה, עד כדי שכל הבניין יתמוטט על ראשינו.

חזרנו למבנה הראשון, שם חיכינו שהדרג הפיקודי ידון בעניין הגילוי החדש, וישקול דרך פעולה. לבסוף, הוחלט שהבית יופצץ, ואיתו הפיר.

 _______________________________________

הייתה זו הפתעה גדולה, שלאחר מספר שעות קיבלנו את ההודעה, שהגדוד למעשה סיים את סריקתו אחר המנהרות, אלו ההגנתיות ואלו ההתקפיות אל תוך שטח ישראל. אי לכך, כך הוסבר, הגדוד יוצא להתרעננות בשטח הארץ לאחר שישה ימי לחימה ארוכים בעזה.

ההתרגשות הייתה בשיאה. אישית, השמחה לא נבעה מעצם העובדה שאני מתרחק מעימות יום-יומי עם המוות, או השיחה הגורלית למשפחה ולפולנייה המודאגיםף אלא מעצם העובדה שאזכה לפשוט את הציוד מעליי, אקרע מגופי את המדים המטונפים כל כך, ולו רק בכדי שאוכל כבר לגרד ולאוורר את ה"שכפצת" המפלצתית שמצאה בגב שלי בית גידול טבעי. כאב של לוחמים?

המרחק שהיה עלינו לנסוע דחוסים בכלים עד לגבול הישראלי לא עלה על קילומטר וחצי, ומשם עוד כשניים-שלושה בכדי להגיע לשטחי הכינוס. את הנסיעה התחלנו בחסות הליל,  כשחלק מצוותי הלוחמים עושים זאת בשירה גדולה, בניגוד להגיון הבריא. על אף שאי אפשר לטעות בשאגות הנמ"רים הדוהרים, ודיבור על "משמעת לילה" לא היה רלוונטי. המרחק אמנם היה קצר, אך הדרך הלכה והתארכה, וסבלנותנו קטנה עד שהתפקעה. שני פתחי ה"מדף" העגולים בגג הנמ"ר, אשר משמשים את מקלען הכלי ואת מפקדו, היו פתוחים. זחלי המפלצת הכבדים מייצרים ענני אבק וחול כל כך גדולים, ועם מעט עזרה מהרוח שאיחרה לבוא, כל אלו חדרו היישר לתוך תא הנוסעים הצפוף. הרגשת חנק אחזה בגרוני לאורך כל הנסיעה, מתפלל שהעיקוף האדיר דרך השאול יסתיים כבר. לפתע, לאחר 6 שעות ארוכות כל כך, עצרנו.

יצאנו בסערה אל אוויר העולם הצח והחם, משתעלים ומתאבקים. אחרי כל כך הרבה אבק דרכים, לא מגיע לי קצת אוויר פסגות?

מנועי הנמר"ים דממו, ופרצופים מוכרים, על אף שהיו מוסתרים מאחורי שכבות עבות של אבק וטינופת, החלו לצוץ בחיוכים נרגשים מכל עבר. הייתה בכך הקלה מסוימת, לדעת ולהיווכח שרבים מאילו שיצאו בליל ה- 20 ביולי, דוהרים אל תוך הלילה, חזרו בשלום. ניזונו עד כה אך ורק משמועות, אולי במכוון, ואין חיבוק דומה לחיבוק בין אחים לנשק, מטונפים כל כך, אחרי מלחמה.

המג"ד החדש אבינועם אסף את כולם. ברוגע ובנועם הסביר לנו שהמבצע כלל לא קרוב לסיומו, שזכינו לצאת לרענן נפשינו, כי הרי עמדנו בהצלחה במשימה- אך אל נא לטעות, שהרי ימים רבים של חול ואפר עוד צפויים לנו. עלינו לזכור, כך אמר, את אלה שנפלו. עלינו לזכור ולחבק את חברינו הפצועים, אך אין זהו הזמן לצאת לבקרים בבתי החולים, או את המשפחות השכולות הטריות, שזה עתה נותר להן רק לעכל את הבשורה המרה, כאילו הייתה היא רק סטייק עשוי מדיי. עלינו להיות מפוקסים, הסביר, כי אמנם אנו עומדים על קרקע בטוחה, אך אין לדעת מתי תידרש האדמה לרעוד בשנית תחת מנועי הענק של מרכבות הפלדה. לחמתם, כך הדגיש, כמו נמרים. והרי שהנמר שבנמ"ר ינצח.

לאחר מכן ביקש שנעמוד כולנו לדקת דומיה, לזכר אלו שלכתם עוד צורבת אי שם בחזה. לאחר שירת "התקווה", כזו שבכל מילה פורטת על מיתרי הלב במשמעותה, מעודדים ובראש מורם- התפזרנו לענייננו.

אין כמו אבטיח קר, במיוחד תחת שמש צהריים קיצית קופחת, ובמיוחד כשהוא רב כמספר הכוכבים שבשמיים. אמנם טור הנמ"רים הסתדר במרכזו של שדה מרוחק מכל אדם ובהמה, אך עוד לא חלפה לה חצי שעה מהגעתנו, וכבר מכוניות אזרחיות ומשאיות עמוסות ציוד, הצליחו לחדור את מחסומי המשטרה הצבאית, בכדי לפנק את החיילים הלוחמים, הילדים של כל עם ישראל.

כה מתוק היה טעמו של האבטיח האדום-אדום ללא חרצנים, עד כדי כך שכשהביאו מגש עמוס בשרים אשר ירדו זה עתה מהמנגל, באיזה מחנה שחיטת עדרים סמוך, העדפתי להמשיך ולזלול את מעדן האלים הישראלי, אפילו כשבטני כבר איימה להתפוצץ.

ומה לא היה שם? עם ישראל הרגיש מחויבות לאומית לדאוג לבניו, אשר חזרו לגבולם. אלפי אנשים העמיסו על ידינו הרים של מגשים עמוסים באוכל מצויין כל כך, סבונים ומשחות שיניים, חבילות מגבונים רבות יותר מגרגרי החול שלרגלינו וממתקים. מרכולים ובתי מרקחת לבטח רוקנו ממדפיהם, והכול כהכרת תודה למעשה שהוא מובן מאליו. כי הרי אם אין אני לי, מי לי?

גיא קידר, אחד הקצינים בפלוגה, הסביר כשישבנו לזלול איזו פרגית בלאפה בתחנת דלק מפורסמת. מאז קום המדינה, אמר, היו את אלה שנתנו הכל למען האדמה והעם. כך היה, וכך תמיד יהיה. אבל עכשיו? עכשיו זה תורינו.

לא יכולתי להסכים יותר. ההצהרה הזו למעשה ביטלה ספקות ולחצים מיותרים בחזי. אני מודע לסכנה שלקחתי על עצמי, מבלי לחשוב פעמיים, לא בפחד, כי אם כרעל המפעפע בעורקיי, ויודע שזהו תורי. אין זוהי עוד סיסמת גיוס ובחירות. זה הזמן שלנו לסכן הכל, כפי שאחרים רבים כל כך עשו לפנינו, על כל פיסת אדמה ספוגה בדם בארץ הזו.

תחילה ביקשו שלא לאפשר לנו לשוחח עם המשפחות המודאגות עד כאב- אך כשתמונות לוחמים נצרבו בעדשות מצלמות העיתונות בהמוניהן, וכשהורים פרצו דרך מנגנוני האבטחה אל שטחי הכינוס, הבין אבינועם המג"ד שזהו קרב אבוד מראש, ושלא יוכל להסתיר אותנו מעיניי העולם- ידע הוא הרי, שמילה מרגיעה להורים אשר על סף עילפון, חשובה לא פחות מההחלטה להקריב הכול למענם.

 כשפתחנו את הטלפונים, חיכה לנו מטר של הודעות. עשרות אנשים, קרובים ורחוקים, בפאניקה גמורה יש לומר, התעניינו בשלומי. בקבוצת המשפחה המורחבת אבא דאג לעדכן לאורך כל המבצע ממקור שלו על כך ש"צ'רצ'יל אינו נמנה ברשימה השחורה...", חברים זעקו לאות חיים, ואפילו חברי-עט מישראבלוג החליטו לשבת ולכתוב לי ארוכות עד כמה הם מעריכים את אשר עשיתי. כניראה שלא הפנמתי לגמרי את משמעות הלחימה, בעיקר בעיניהם של אלו שדלו כל פרט בשקיקה מהתקשורת המפארת הקרבה ודם.

וכמובן שהפולנייה שלי לא ישבה בחיבוק ידיים, וממש כאבה מרוב דאגה. לא אכלה, ישבה בפינה, על הריצפה, מביטה דרך החלון, כאילו מצפה שלפתע לא אהיה בקרב, אלא אפתח את שער ביתה, היישר אל זרועותיה האוהבות.

ולא די בכך, סאנשיין טרחה ימים ולילות, אפתה עוגיות, מעולות אגב, ושלחה אותן בהמוניהן, בתפילה שיימצאו את דרכן אליי. בהתרגשות חברי לצוות רועי שלף מהמושב האחורי של הרכב חבילות של עוגיות עם הקדשה ארוכה-ארוכה לחיילים הגיבורים, שידעו שגם לנערה הדוגאגת יש גולנצ'יק אי שם, והיא דואגת לו עד כאב. בנוסף, שלף רועי ארגז המעוטר בנמר מעופף, פרי ידיה של המתוקה שלי, עמוס ממתקים ושתיה, מאורגן באהבה מכלל חברות הצוות. בין הביסלי לבמבה הסתתרו, כך התברר, גם מכתבים אישיים, עמוסי געגוע. שבועות לאחר מכן, חברים לגדוד עוד יעצרו אותי באקראי, יסבירו לי איזה בר מזל אני שזכיתי לחברה שכזו, מנופפים בפיסת עיתון מעותק "ידיעות אחרונות", עם דרישת-שלום פומבית, שפרסמה בשבילי, דורשת לשלומי עם שלל קוראי העיתון.

לכולם הסברתי נרגשות שאני מחכה להמשיך בלחימה, על אף הכוחות הנפשיים שכבר הושקעו, וחברים שאבדו, אך אם יקראו לי לחובה, אהיה הראשון שיצעד לדגל. הייתה זו נחמה לרבים שדרשו בשלומי, בטחון במטרה ובמשימה הלאומית להלחם בחמאס, ולהביסו.

סבי, הצנחן לשעבר, בעל ניסיון קרבי עשיר מקרבות המטלה ופעולות התגמול מעל הכינרת ברמת-הגולן הסורית של אז, סיפר שהוא מקנא בי. אילו רק ידע שהמלחמה שלו הייתה כל כך שונה משלי.

כשלבסוף שוחחתי עם אבי, שכמעט חנק אותי מבעד למסך האייפון, הוא סיפר לי על מצטיין נשיא שנהרג ב"נגמ"ש המוות" של גדוד 13. בפנים, בזמן הלחימה סופר לנו שהייתה גופה בגדוד 13 שלא פונתה בזמן, ומחבלי חמאס חטפו אותה מהנגמ"ש בו הוחזקה. מעולם לא העליתי בדעתי שהיה זה אורון שאול, ילד עם לב של זהב, שחלק איתי את הכבוד לשאת את תג העץ-של-גולני על הבמה בבית הנשיא ביום העצמאות. תמונתו ניבטה אליי מכותרות העמודים הראשיים בימים הבאים, מעלים זיכרונות כואבים מהחיוך שכבה. בנוסף לכך, ההתעמקות בסיפורים, אלה על המוות ואלה על החיים, של חברינו ומפקדינו לגדוד, כשתמונתם מחייכת אלינו מימים יפים יותר, ובראשי יכלתי רק לדמיין ולראות את פניהם המתות- לא הועילה, ורק הכבידה על ליבי. אסור היה לתת לכאב לערער את החוזק שידענו לשמר לאורך המבצע, אך פולחן המוות הישראלי עטף אותנו מכל עבר.

והרי רק בערב יום העצמאות שעבר, כשמילאתי חזי באווירת העוצמה ששררה ברחבת הכותל בטקס הממלכתי, שאלתי את עצמי, מי מאתנו החיילים שנוכח בטקסים לזכר אחינו המתים, לא ינכח בהם בשנה הבאה?

על העתיד לבוא לא יכולתי לחשוב. לא להאמין.

משטחי הכינוס הסיעו אותנו באוטבוסים למועצה אזורית "שדות נגב", שם התושבים פתחו דלתם וליבם אלינו. ארגנו שנישן באולם הספורט הגדול, ונוכל לשחות בבריכה בזמן שאין אנו שוקדים על לימוד המשימה הבאה. עדרים שלמים נשחטו לכבודינו, כאשר בערב אחד הגיעה קבוצת מעורערים נפשית עם כ-400 קילו בשר, לדבריהם, ומנגלי ענק ותנורי עישון. כמובן שהגדוד לא עמד במשימה, ולא הצליח לסיים אפילו רבע מהכמות שהוכנה, והשאריות" פוזרו בשטחי הכינוס השונים, לאחר מכן.

וכפי שידענו בעבר, כך גם כאן- כשמכנסים את כלל הגדוד יחדיו במקום אחד, המחלות התפשטו כמגיפה. הביוב עלה על גדותיו, והטינופת הייתה עדות לזוועה שהשאירו שם הברברים. תמיד הדהימה אותי העובדה שכל כך רבים לא משקיעים ולו שניה אחת מזמנם לטובת הכלל, באופן די אירוני, כי הרי בחרו הם לצאת לקרב למען עם שלם. אין זה פלא, אם כך, שקפיצות הנמ"ר על הקרקע הטרשית בכניסה השנייה, לאחר כמה ימים, לא ממש הועליה לבטני הגועשת כהר געש.

חודש שלם העברנו בשדות-נגב, במהלכו התאמנו, נחנו,  והקאנו את נשמתנו החוצה. כשלבסוף צה"ל החל לסגת לאחור, הפתיעו אותנו בידיעה שלאחר 40 יום, נתחיל לצאת להתרעננות בבית. חמאס הרי עוד המשיך עם משחקיו הילדותיים כל כך, ואני כלל לא חשבתי לבקש לצאת, אפילו לא לאזכרה הראשונה לאימי, שנה מאז שנפטרה. לא רציתי שיהיה דבר שיסיח את דעתי מהמשימה.

לאזכרה הגעתי בהפתעה גמורה, והאהבה שעטפה אותי מבני המשפחה והחברים כמעט והשכיחה את הסיבה שלשמה התכנסנו כולנו בבית הקברות בקיבוץ שפיים באותו הבוקר. את אימא זכרנו באותו היום בחיוך, ולא בדמעה.

וכך, אמנם אחרי משחק ארוך מאד של חתול ועכבר, הסתיים לו מבצע "צוק איתן". הסיירת סיימה את הלחימה העיקרית בסג'עייה ללא נפגעים כלל, ולו לא שריטה- אלא רק בשלב השני נפצע חייל, שנפצע מכדור אשר ריסק את ידו, וחדר לחזו- ורק מפני שעמד כברווז במטווח.

אם תשאלו אותי, הרגשת אכזבה מסוימת דוגרת בליבי, ואני איני היחיד. סיירת גולני קיבלה על עצמה את המשימה הקשה ביותר אשר ניתנה לחיילי חי"ר במבצע, אך לאורך כל ימי הלחימה לא נתקלנו ולו במחבל אחד. נמצאו נשקים, נאגר מודיעין, ואפילו זכינו ל"אירוח" נוסח עזה- אך בתוכי הרגשה של חוסר מימוש עצמי. הרי כמובן שאין אדם המאחל לסיטואציה בה קליעים קורעים נפש מגוף, אך לא הזדמנה לי האפשרות להוכיח למחבלי חמאס, אך בעיקר לעצמי, שיש מה בשירות הכול-כך ארוך שנפשי צלחה, שיהפוך אותי ללוחם טוב מהשדים בירוק. להוכיח לעצמי שברגע ההיתקלות אני זה שאהרוג, ולא המפלצת שמהצד השני.

רבות הטענות וגדול התסכול של רבים מהחוסר בתוצאות ברורות ומוחצות מהלחימה בעזה, אך ההרס הנגלה לפני, על סירובי הפקודה המדוברים מצד גדודי החמאס המדממים לצאת ולהילחם בנו, ועל חיסול בכירי החמאס, ממש כבמשחק דומינו- מוכיחים שלא לחמנו לשווא. אי אפשר להתעלם מהנתון המדהים, ממש חסר-תקדים, שיחס המחבלים ההרוגים לאלה האזרחים היה שווה. אין זהו ניצחון מוחץ על ארגון טרור, שכן לא הייתה זו לחימה בצבא קונבנציונלי, בשונה ממלחמות העבר- אך השורה התחתונה היא, ואני בהחלט מאמין בכך- שזו הייתה המכה הגדולה ביותר שחמאס ספג מהכוח המוגבל שצה"ל בחר להפעיל נגדו.

 ____________________

והנה אנו שוב, מטפסים את הדרך הארוכה אל רמת הגולן, אך האש עקבה אחרינו עם הרוח. מהשביל העולה אל המוצב, ניבטה העיר קונטרה הישנה מתוך מסך של עשן פיצוצים ואש, ושדות המוקשים הקוצניים בערו במהירות מפגיעות פגזים תועים, שנחתו בשטחינו. ואולי אין זהו הרגע, אך הנה באה השעה, והרוח עמה מביאה אש ותימרות עשן, רוצחים ואנסים על סף דלתינו, אך אני בעוד 3 שבועות מעכשיו אפנה את הזכות ולהילחם על המולדת לאחר, כי עכשיו זהו תורו. אני את שלי עשיתי.

יוני נתניהו, גיבור ילדות ממש, כתב ביומנו פעם שמעדיף הוא היה לחיות פה בארץ תוך לחימה מתמדת, מאשר להיות חלק מהעם היהודי הנודד, וכך גם עשה, עד שנהרג ב"מבצע אנטבה", שלאחר מכן נקרא על שמו.