מבעד לחלון שלי בקומה ה- 13 אפשר לראות את הבניין הספציפי. עברתי שם היום, כשיצאתי לשאוף אוויר מן החדר האירופאי המחניק, שצבר בתוכו את כל החום שהצליחה השמש להפיק מעל שמי ארץ-האב. אהבתי איך עיניי לפתע קלטו, וקטעו את חוט מחשבתי, אותיות בעברית חצובות בלוח שחור. הוא מכוסה אבנים, בדיוק כמו שמ' ציין בפליאה. אהבתי לחשוב שככה גם המחשב לבסוף לומד לזהות את התבניות, ובדיוק כמונו יודע להבדיל בין מה שכתוב מימין לשמאל לבין זה שכתוב משמאל לימין. אחר כך, כשכבר התקרר וחזרתי אל החדר, הלכתי וקראתי. משה ווינברג נורה בשעות הקטנות של הלילה, וגופתו העירומה נפלה מהמרפסת אל האספלט. אפשר לראות את זה ממש מכאן. רק צריך לדמיין. זה מרגיש בדיוק כמו הפעם הזו, כשעמדתי על הרציף באושוויץ, בדיוק במקום בו זכרתי מהתמונה שעמד הקצין הנאצי, ובחר מי לחייים - ומי למוות. ומאז עבר כאן צחוק, ונשמע כאן בכי - ולמעשה שלג נערם ונאסף, וכשהפשיר שטף איתו את שאריות הדם האחרונות. ובכל זאת, זה ממש כאן, בנקודה הזאת על הכדור - כשהעולם לא עמד מנגד. למעשה, הגרמנים רק רצו לטאטא את כל הלילה הזה, בעודו קורה, כדי שיוכלו לחזור למשחקים האולימפיים שלהם. אחרי עשרים-ושמונה שנים של סיפורים אודות האדישות והאטימות האנושיים, אני כבר לא מופתע. טוב, רק עוד קצת.

ואז פתחתי את העמוד שלה, והיא בדיוק שיתפה את הקטע, שא' הכי אהבה בכל העולם. לעזאזל.