כמו בובה חסרת רגשות.
מתהלכת בלי לדעת לאן, עושה כל מה שאומרים לה.
אותו שיר שכאילו נכתב עלינו מתנגן לי כבר שעה בלופים וכל פעם זה כואב יותר.
התגברתי עלייך.
אתה עבר.
אבל ההשלכות של כל זה שוברות אותי לרסיסים.
אני מתגעגעת אלייך.
לא עומדת יותר בלחץ של בית ספר.
כל יום עד 4-5 ועכשיו תיגבורים גם.
כל מורה נותן לנו עבודות ושיעורים כאילו הוא היחידי בבצפר.
חוסר חיים זאת המילה היחידה שמתארת את המצב הזה.
כל היום אני לומדת או ישנה, וגם כשאני לומדת כלום לא נכנס לראש.
מרגישה ריקה כלכך.
מרגישה לבד כלכך.
שנה חדשה, רק חבל שהיא התחילה ברגל שמאל.
יום שני כיפור, איך עברה לה שנה...
אני לא מתגעגעת ולא רוצה לשמוע עלייכם יותר. רק חבל שאני עדיין שומעת, כל יום כמעט.
למה כולם באים אליי עם הצרות שלהם?
אתם לא רואים שיש לי מספיק צרות משל עצמי?
אני לא צריכה גם אתכם... אז למה אני עדיין עוזרת ומקשיבה?
אני אוהבת אתכם יותר מידי בשביל לא להקשיב ולנסות לעזור בכל דרך אפשרית.
אז אני אמשיך לעזור ולקוות שמישו יעזור לי.
תמיד הייתי כישלון וזה לא הולך להשתנות. :]
שיהיה לכולם המשך לילה מהנה ושנה טובה ומתוקה.
בסוף הכל מסתדר. אופטימיות היא לא מילה גסה.
יהיה טוב. חייב להיות. [: