אוף. אנלוידת.

והזמזום הפך לזיוף האהוב עלי בעולם כולו.

אתה ספק שר, ספק מדקלם לי, ואני יודעת שיש אי שם,  תמיד מישו שחושב עלי.

לעיתים רחוקות, אנחנו מצליחים להעמיד פנים מספיק זמן ולתרגל את החיים שתמיד חשבת שיהיו לנו.

בבוקר אנחנו עדיין מעורבבים, נאחזים, דוחים את הקץ.

ואז קפה וסגריה, שיחת חולין, כאילו ממש בעוד רגע אנחנו שוב נפגשים.

ופתאום אני מבינה שגדלנו. אתה איש חשוב על מדים. ואני.

עיניים עצומות, אני נשענת עליך, מרגישה את השפתיים שלך ננשכות, עוצרות את המילים בפנים.

אני כמעט רוצה להזכיר לךלהפסיק בגלל שתכף תדמם אבל אף אחד מאיתנו לא יכול לדבר, לא עכשיו, כשאין שליטה על מה שיצא.

לשניה, או לנצח, שפתיים נפגשות,  ידיים מסרבות להיפרד, האצבעות מסתרבלות אחת בשניה, ואנחנו מנסים להסביר להן בנימוס שהגיע הזמן, שצריך כבר ללכת. הן לא מקשיבות.

רגע לפני שהדלת נסגרת, המציאות חוזרת לשלוט ואנחנו נזכרים מי אנחנו בעצם, אני שומעת אותך אומר "אבל אולי ב..." וה..כל זאת כבר מהדהד ממרחוק.

מתוך המעלית או אולי מהראש.

ובשקט שנוצר אנחנו יכולים להתפורר, כל אחד לחיים שלו.

והכל שקט. כ"כ שקט.