כל היום הסתובבתי בתחושה שאני עדיין ארוזה בזרועות שלך.
אבל הפעם זו לא הייתה תחושה מפנקת, הן סגרו עלי, הגבילו את העולם שלי, קטפו את יכולת הריכוז שלי.
והריח שלך, לא הולך מקצות הנחיריים שלי, בלבל אותי אפילו יותר.
אני מתהלכת בהזיה, מרחפת בעולם משל עצמי, שוכחת מי אני.
ואיך לעזאזל עוברים את יום כיפור בשקט?
העבודה הזו לא טובה בשבילי.
היא מנצלת כל תא אמפתיה שיש בי, ומשאירה אותי בסוף כל יום - ריקה מהכל.
וזה פחות הדברים האלמנטריים, שמצליחים לגעת בי.
אדם עיוור, אוטיסט או נכה, כבר לא מחסירים ממני פעימה.
זה דווקא אלו שעל פני השטח בסדר. ילדים שנכנסים לקרוא קטעים בספרים שההורים מרחיקים מהם, זקנה שמעתיקה מפה למקום שהיא ככל הנראה כבר לעולם לא תיסע אליו, אנשים שלוקחים ספרי עידן שלישי, פסיכולוגיה, או הדרכה עצמית ומנסים להסתיר אותם מהעולם.
זה גורם לי לייצר להם סיפור חיים כזה שאפילו סופוקלס לא היה כותב עליהם.
ילד ג'ינג'י נכנס לחנות ומבקש לקנות סריה של ספרים, שמעליבים את האינטיליגנציה באופן מיוחד, אני מחשבת ברובוטיות את מחיר הספרים.
כשהוא מוציא מעטפה מהכיס, וממנה שטר מקומט, חופר בכיס ומוצא עוד מטבע, ומגיש לי אותם בשמחה, אני נושכת שפתיים ותוהה איך לומר לו שהוא צריך להוסיף סכום כמעט זהה לזה שהוא מחזיר ביד.
כשהמוכר שלידי מתערב הוא מסתכל בתוך היד שלו, מבולבל, ואומר "אבל אין לי. אין לי מספיק".
הלב שלי מתחיל להתפתל, אני שולחת את המתערב לעזור ללקוחות לא קיימים ואומרת לו שזה בסדר, נסתדר.
ברגע שהוא יוצא אני שולפת שטר מהארנק, דוחפת אותו לקופה וממשיכה בחיי.
ואפילו זה לא מצליח להרגיע את המצפון ההיפראקטיבי שלי.
ציטוט היום:
"אבא איך המונה לילה המכוערת הזאת התפרמה ככה? תראה איזה ציור מחורבן"
"מונה ליזה, לא מונה לילה. אבל בן, התמונה הזו מיוחדת, אמא ואני ראינו אותי בלייב בלובר, הרעיון שמכל מקום שאתה הולך, נדמה שהיא מסתכלת עליך. וחוצמזה, זה בכלל הצייר ההוא, איך קוראים לו, רונלדו וינצ', נראה לי. הוא צייר את עצמו בדמות של אישה. בגלל זה היא מכוערת."
אחרי שבוע כזה, אני מתרגשת, סופסוף, ללכת לישון לבד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
