אוף. אנלוידת.

המשפחה שלי היא כנופייה של תרנגולות-על.

באמת.

הם רועשים, הם היסטריים, והם תמיד מתעוררים להרעיש מוקדם מדי בבוקר.

[יכוליות שהם גם טעימים לאכילה, אבל אפפם לא שמעתי על מישו שניסה, וככה או ככה אני לא אוכלת דברים שהייתה להם פעם אמא].

היוצא מהכלל הזה הוא אבא שלי.הוא סוג של דג. רק אינטיליגנט.

הוא שקט, עדין, ביישן, רגוע ובאופן כללי די נמושה. 

אני רק מקווה שהוא עמיד יותר מדגי זהב.

ולצערי,

אני באמת אוהבת את כולם.

תמיד ידעתי שאני קטנה.

זה לא היה בדיוק סוד שמור, משהו שניסו להגן עלי מפניו בתוך המשפחה שלי, מה גם שבורכתי בחוש הראייה.

מה שכן, תודות לחברים שברובם לא עברו את ה170 ס"מ [וחלקם גם לא את ה150], הרגשתי.. בסדר.

הפעם הראשונה שהבנתי כמה אני קטנה הייתה כשניסיתי לצאת עם בחור גבוה במיוחד, ואז הבנתי שההפרש בין 156 ו198, הוא קרוב לשליש מהאורך של כולי.

הפעם השנייה שהבנתי כמה אני קטנה הייתה היום, כשניסיתי לקפץ למדף הלפני אחרון בחנות, וכל הספרים שניסיתי להניח נפלו לי על הראש.

מהפעם הראשונה לפחות יצאו לי כמה חודשים של כייף, הפעם השניה סתם השאירה לי חתך במצח.

ציטוט היום :

"תגידי, את יכולה להמליץ על שלושה ספרים מהמבצע...?"

"בשמחה"

"... אבל בחוץ, על קפה, עדיף היום בערב, אה יום כיפור. אז מחר בבוקר גם אפשר."