אוף. אנלוידת.

אני עומדת לי בחוץ, לבד, יחפה, כמעט קריר והשקט הזה לחלוטין מהמם אותי.

אני מגלה פתאום שאני מצליחה לראות כוכבים, לרגע זה נראה כאילו הם זזים, לוקחת לי שניה להבין שזה בעצם העננים שיוצרים את האשליה המקסימה הזו.

זו הפעם הראשונה ב16 השנים שאני חיה במקום הזה, שאין אפילו מטוס אחד שמתערב בראות וברוח. כמה נפלא.

ולמרות זאת, אני תולה הרבה באלוהים.

אנחנו משוחחים בקביעות [גם אם השיחה היא חד צדדית ומתקיימת רק בראש שלי], לפעמים אני מתלוננת, לפעמים מתנצלת ולרוב אני מודה.

אבל השקט הזה, תפס אותי בפתאומיות, בבת אחת וגרם לי להרגיש שבעצם, אנחנו די לבד פה.

ואני תוהה, אם יש אלוהים, האם זה מה שהוא מצפה מאיתנו? זה מה שהוא היה רוצה?

האם הוא באמת שייך רק לנו?

איכשו נראה לי הגיוני, שלאלוהים יש מספיק חוש הומור, לפנות לכמה עמים, לתת לכל אחד את תורתו, להישען אחורה, להדליק מקטרת ולהשתעשע מהאיטנראקציה הזו. הוא בטח תכנן לעצור את זה, להגיד "היי, חבר'ה, עבודה יפה. עכשיו בואו נפסיק עם הפנאטיות ותיהנו מהמתנות שקבלתם אוקיי?"

אבל הכל נהיה רציני מדי, מהר מדי והוא הבין, קצת מאוחר מדי שאם הוא יעשה את זה עכשיו - גם לא יקחו אותו כ"כ ברצינות וגם די יכעסו עליו.

ז"א, אנחנו מסתכלים על הנצרות מגחכים ואומרים - "טמבלים! הסיפור שלהם אפילו לא נשמע קרוב להגיוני. ילד שנולד מרוח הקודש?! נצלב, מת, נקרב ואז חזר לחיים?! פפפפ..." - אבל האמת היא שאין הגיון גם באדם שמסתובב עם מקל וחוצה ים לשניים, או מוציא מים מאבן, או מוריד לחם מהשמים. נו באמת!

וזה כל היופי שבאמונה, לא צריך הגיון כדי להאמין. צריך פשוט... להרגיש.

הגרון שלי יבש, הראש שלי כואב ואני משוועת לאיזשו סימן. רוח פתאומית, רעש, אפילו לטאה או עלה שינשור, משהו שייתן לי תחושה שכל זה לא סתם. שאנחנו לא מקריות של פיצוץ אטומי, שמשהו, כל דבר שהוא - יצר את היש מאין הזה שהוא אנחנו.

כלום.

ואז אני מבינה, אלוהים לא באמת חייב לתת לי סימן, בתכלס, הוא לא צריך אותי בכלל. עוד מאמין, פחות מאמין, מה זה משנה? הוא לא זקוק לתפיחות על האגו - הנה יש לי עוד מעריץ, או תראו מה זה, יש עוד מישהו שמפחד ממני.

כל מה שהוא רוצה, זה שנהיה אנושיים. ומוסריים. ואם אנחנו יכולים להיות כל זה, מבלי שנצטרך לקיים אי אלו טקסים - הוא עשה את שלו.

*ואולי אני מפספסת בגדול פה. אולי אלוהים הוא באמת ובתמים ישות קטנונית בעלת אינספור מלאכים משרתים שכל תעסוקתם היא להתחשבן איתנו, בני האנוש, על כל נשימה ופסיק. אם זה נכון, כנראה שרובנו נדפקנו וזה יהיה - מבאס להפליא.