אוף. אנלוידת.

כבר קראו לי נאצית, טיפשה, אנטיפאתית ודוחה.

כבר גרמו לי לבכות, כבר גרמו לי לרחף ממתיקות [אללי, כמה שאני אוהבת זקנים].

אבל מה שקרה היום, לא קרה לי בשומקום, מעולם.

לראשונה בחיי, השליכו עלי דיספנסר של דבק למה? כי אנחנו חברה חרא, שלא טורחת לעשות דברים למען הלקוחות שלה [מה שנכון לרוב, אבל לא במקרה הנ"ל] ואם היה אכפת לנו - היינו דואגים לסוגים יפים יותר של עטיפות.

נשאר לי חתך מדמם, נטול עור וספר מוכתם שהפך לפגום, כתזכורת לעניין.

תענוג.

לפחות יש לי סיבה ללכת עם פלסטר של פו הדב =]

הייתי צריכה לנחש.

באמת, הדבר היחיד שמפתיע אותי הוא שהדברים האלו ממשיכים להפתיע אותי, כל פעם מחדש.

והרי היה יום כיפור, והוא עבר בשלווה יחסית, אז מה ציפיתי?

פתאום את שם.

כהרגלך בקודש [ובעצם גם בחול] את מופיעה משומקום. פתאום.

הלב שלי עוצר לכמה פעימות והנשימה שוב נתקעת. חשבתי שהתגברתי והתבגרתי - אבל יש דברים שלנצח יחזירו אותי אחורה, אני מניחה.

את מתיישבת, כאילו מובן מאליו, מזמינה לעצמך קפה ושואלת מה אני רוצה. אם הייתי בן אדם  - הייתי קמה והולכת, או לפחות מעיפה לך סטירה.

אבל אני רק יושבת שם, משותקת. מנסה להבין מה קרה לתוכניות שלי ואיך כל זה קרה "א' יאחר. אמרתי לו שאני רוצה שנדבר כמו בני אדם והוא שמח. הוא יגיע בהמשך". אני עדיין לא לחלוטין מבינה ו/או מאמינה.

את מדווחת בגאווה שדווקא גילית את הבלוג החדש, אבל את נמנעת מלקרוא בו - "מתוך כבוד" - אלא אם אני מסכימה.

לשאלה איך זה קרה את עונה בטבעיות - "מהמייל שלך". כמובן. רטורי.

את מציינת שלדעתך, התאורים שלי אותך לא הוגנים, לא מדויקים ולא מכילים את הרקע של חייך. את העובדה שאת סובלת מהתקפי זעם מיום בריאתך, שאפילו ההורים שלך לא חפים מהשלכות התקף כנ"ל.

אז הנה. אני מניחה שאם ברגעים אלו ממש את לא קוראת כל מילה, זה יקרה בקרוב. מקווה שזה יעשה אותך מאושרת.

ציטוט היום -

"זה נחמד דווקא. במקום לשבת בבית, יוצאים כל המשפחה לשבת בחצר של [בי"ח] וולפסון, לאכול משו. רואים קצת אנשים, נושמים אוויר. עדיף מלשבת סתם ברחוב".