אוף. אנלוידת.

ושתהיה מנה כפולה, בבקשה.

אני מתגעגעת לימים שבהם הכל היה לגיטימי.

למרוד, לפרוץ גבולות, להתעלם מחוקים, לסבול.

להרגיש חרא, כי ככה קמתי בבוקר, מי צריך תירוץ כשההורמונים משתוללים?

לקטר כי בא לי, לשמוח כי אפשר.

ולרחם, כ"כ לרחם על עצמי, בלי סיבה ובלי רגשות אשם.

לאחרונה, כל מה שאני אומרת ו/או עושה, עובר את מבחן הלגיטימיות, או בשמו הרשמי "האם זה בסדר בגילך?"

האם זה בסדר להיות לבד?

האם זה בסדר לעזוב את הבית? ומה עם לחזור אליו?

ולהזדיין עם בחורה, כי לפעמים ככה זה קל יותר?

ולהבריח מהמיטה זכרים כשזה נגמר כי למי יש כוח להתכרבל?

ומה אם כל מה שבא לי זה שיחבקו וירגיעו?

ומה עם לא לעבוד?

ולהתלבש כמו רמזור?

ולק שחור בציפורניים, או איפור ממש מוגזם בעיניים?

ומה עם לחלום? מותר לי לחלום? מותר לי להתמזג באשליות?

תתחתני, תתלבשי, תלמדי, תשארי, תלכי, תאכלי, תחייכי, תשתקי, תזדהי, תעבדי, תשמחי.

וברור, שלא הגעתי לקצה, יש עוד הרבה מאוד זמן, ואני נורא קרובה לגבול, אבל גם קצת אחריו, ובכ"א, מכאן זה רק הולך להדרדר.

ואני כ"כ מפחדת להסכים, בשביל העולם, בשבילך, בשבילי.

ואיך בכלל מסבירים אותך?

אתה כל מה שאני צריכה ושומדבר שאני יכולה להתמודד איתו.