מעניין אותי לדעת, איך אתה מסתכל לבת שלך בעיניים?
אני יודעת שיש לך בת, כי נתקלתי בה לא פעם, היא צעירה, אולי בגילי, אולי קצת יותר.
אני תוהה אם היא יודעת, תוהה אם גם היא נתקלה בסטייה הזו של אבא שלה?
ואולי ככה היא גדלה, וזה נראה לה הגיוני, שככה אבות אוהבים את הבנות שלהם, כל חלק וחלק בבנות שלהם?
או אולי היית זהיר יותר, אולי היית טיפש פחות, ולבת שלך לא התקרבת מעולם?
ומה עם החברות שלה? כמה מהן הכירו אותך מקרוב כ"כ? כמה מהן היו "חברות מיוחדות שלך"?
בן כמה אתה היום? תמיד נראית לי זקן נורא, ועכשיו בכסא גלגלים, נשען על הבת שלך, שמטפלת בך בחיוך אוהב כ"כ, אתה נראה לי ילד.
ילד קטן וחסר אונים, לא מפלצת. ולרגע אני שואלת את עצמי, למה אני כ"כ נרתעת ממך?
אני צוללת.
עמוק יותר משזה טוב לריאות שלי, שכואבות כאילו הן עומדות להתפוצץ, אבל השקט הזה, שממלא אותי, מנקה אותי, שווה הכל.
אני מרימה את הראש רק כדי לקחת אוויר, רק לשניה, ואני רואה אותך בפינה הנצחית שלך, בקצה הבריכה, כולך חיויכם לילדים שמשחקים איתך, קופצים ושוחים, אני תוהה אם הם הנכדים שלך? אני מקווה שכן. אני רוצה להאמין שהזיכרון שלי מוגזם, שדברים קרו בטעות - פעם אחר פעם.
אני צוללת, מנסה להתנער מהזיכרונות, לא מרימה את הראש, אני אגיע עד הסוף ואחזור בחזרה, אני לא רוצה להילכד בעיניים שלך.
הריאות שלי נכנעות, הלב שלי טס, הראש מתחיל לכאוב. אני מרימה את הראש שוב, העיניים נפקחות מעצמן.
לעזאזל.
ילדה קטנה יושבת על הברכיים שלך, מצחקקת, היד שלך מלטפת את הבטן שלה, בתמימות לכאורה.
איפה ההורים שלך ילדה? איפה הראש שלך? איפה היו שלי?
אני מנסה להתרחק משם, לא לחשוב על השלכות, משכנעת את עצמי שהכל בסדר בתמונה הזו. זו סתם ילדה קטנה שמשחקת עם סבא שלה. הוא מחזיק אותה כדי שלא תיפול, זה הכל.
בפעם הבאה שאני מסתכלת אתה מטלף את הרגליים שלה, בעיניים עצומות. אני מכירה את ההבעה הזו, ראיתי אותה כמה פעמים במהלך השנים, שכנעתי את עצמי שזו העייפות, הכאב, אולי הזקנה. הילדה מצחקקת ,'זה מדגדג לי'. אני לא יכולה יותר. אני חייבת להתעורר, להתערב.
מה עושים?
"חמודה" - אני אומרת חסרת נשימה, מרגישה את הפנים שלי מאדימות מכעס ובושה – "ההורים שלך מחפשים אותך".
היא קמה בצחקוקים ורצה לחפש את ההורים בקצה השני, אני רואה את המבט שלך, כועס? מאוכזב? נראה לי כמעט משועשע, אבל לא, אתה לא מזהה אותי. אתה נאנח וקורא לה, קדימה מותק, האטרקציה נגמרה, הילדים התפזרו, קחי אותי מכאן.
והיא באה כמו הבת המסורה שיהא, עוזרת לך לעבור לכסא ומסיעה אותך משם, זורקת בחיוך "אתה כמו סנטה קלאוס אבא, כמה אתה אוהב ילדים".
תמיד אמרנו שאיך שיום שבת עובר מסמל את איך יעבור השבוע הבא.
השבת הזו, לפחות נגמרה נפלא.
אני כ"כ מקווה שצדקנו.
ובעצם, מה יכול להיות רע? כ"כ הרבה אנשים אהובים מגיעים לסביבה.
לאחרונה, אני מרגישה פחות ופחות נוח לכתוב כאן.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
