אוף. אנלוידת.

לאחרונה שקעתי במעין בוץ מלנכוליה טובעני שבלוני ומשעמם.

כל החגים האלו, שגררו אחריהם משפחתיות, האינטראקציה הבלתי פוסקת עם אנשי גוש-דן והמחסור הקיצוני בים - העבירו אותי על דעתי.

וכמובן שהנוכחות המיותרת של רוחות מהעבר, לא ממש תרמה למורל הכללי.

אבל הנה  - החגים עומדים להגמר להם, לפחות לתקופה הקרובה אז הגיע הזמן לצאת מהביצה ולראות את העולם דרך משקפי(שמש)ם חדשות.

שבוע חדש, דף חדש ויחד איתם אולי תגיע גם ההתחלה חדשה.

כל מי שחשוב נמצא באיזור, השיער שלי אדום מתמיד [ואף אחד לא קורא לי "היי בלונדה!"], יש לי מחשב מלא בשלל סרטים מצוירים והאוס, תפוזים וסקיצה לקעקוע חדש.

השבוע נחתם גם אם באופן זמני, הסכם השלום השני בגודלו במזרח התיכון, מה שאומר שלפחות השבועות הקרובים יהיו נטולי רדיפות - וזה בעצם כל מה שצריך לעניין אותי כרגע.

מה עוד אפשר לבקש?

או כמו שהן טרחו להסביר "זה ספר שמלמד אותך איך להיות אישה אסרטיבית וחזקה". כן. מותק, חשבת אולי שקודם כל רצוי להפוך לאישה?

ליפסטיק אדום, שיער מלא גוונים, חצאית קצרה מדי, עקבים וחזיית פוש-אפ עוצמתית כ"כ שנדמה שהן עומדות להחנק מהחזה של עצמן.

השילוב המעורר הזה גורם לי לתהות איך זה שפדופיליה לא נכחדה מהעולם.

כשלב ראשון בתרגול האסרטיביות הנשית, שהוא כה שונה מביצ'יות - הן מחליטות לפנות למי שיכלה להיות אמא שלהן בכינוי 'חמודה' וברוחב לב משווע להציע לה את טיפ בדמות 10 אג' "שתהיה לך השלמת הכנסה" ולצאת מהחנות, מצחקקות.

כל מה שנותר לי לעשות, אחרי שסיימתי לנגב את הדמעות של 'החמודה' הפגועה, הוא לומר תודה שאת הגיל הנורא הזה, כבר עברתי.

ומה לעזאזל גורם לילד בן 16 לדבר על חברים מהתיכון, ובטבעיות שכזו לשאול מה ישכנע אותי לשתות איתו בירה.

אולי הגעה לגיל שמותר לשתות בו תעזור. אללי, זה אפילו לא דור! גמנחנו היינו כאלו? אני באמת עד כדי כך מנותקת?

אני רוצה להאמין שלא.

"אני לא מבקש מאמא שלך שתהיה צ'יצ'ולינה במיטה, רק שתעשה קצת קולות, קצת תנועות, מה יש? שאני לא ארגיש כמו נקרופיל וגופה."

*אני מסתכלת על קבוצה של נמלים רבות עם חתיכת עוגה ברבע שעה האחרונה ומרגישה צורך בלתי נשלט לפורר אותה לחתיכות. שיהיה להן יותר קל לסחוב. מצד שני, אם אני אעשה את זה, אולי אני מתערבת במשהו אסור?*