אוף. אנלוידת.

אם יש משהו שאני שונאת, זה קניונים.

-האמת היא שזה רק סעיף אחד ברשימה ארוכה מאוד של דברים שקשה לי לסבול, אבל ככה זה נשמע לי פחות שלילי-

כל העומס הזה של אנשים שהולכים וחוזרים, לרוב בלי לדעת לאן, בלי מטרה מוגדרת, פשוט משוטטים.

ואני לא מאשימה אותם, לזה בעצם נועדו הקניונים, לשוטטות חסרת טעם שתגרור בסופה קניות בלתי מתוכננות, אכילה בלתי מדודה של אוכל עתיר קלוריות וחסר ערך תזונתי כלשהו והכי חשוב - ההתבוננות. אם את אישה ואת איפשהו באזור גיל העמידה [או מתחת, אם את מרגישה הזדקנות נשית מוקדמת במיוחד או אפילו מעל אם חוש הראייה שלך עדיין תקין] והאינטליגנציה שלך מקבילה לזו של סוריקטה בוגרת - משמע את בהחלט בשטח הממוצע - את תאמצי את גישתה של החיה החטטנית ותתצפתי, תעקבי, תבחני, תבהי, תפערי עיניים ותבקרי כל עוד נפשך בך כל יצור חי שעובר ברדיוס שלך.

ואם מדובר בחבורה של סוריקטות - זה משובח אפילו יותר - תוכלי לחלוק את ממצאייך! אכן פעילות מרגשת.

לנשים צעירות עם ילדים, החוויה היא כמובן שונה. הן מגיעות, חמושות בחליפות טרנינג ועיגולים שחורים מתחת לעיניים, בעיקר מתוך תקווה לאבד את הילד - ויחד איתו את המצפון, מה שבד"כ לא מצליח - או לפחות להעסיק ולעייף אותו עד שתגיע שעת השינה המיוחלת שלו, הסיכויים לזה גם הם קלושים, הסבירות הגבוהה יותר היא לחזור הביתה עם ילד היפראקטיבי מלא סוכר, ג'אנק פוד וצעצועים שנשקנו רק מתוך חוסר נעימות כלפי המוכרת שסביבה הוא רץ וצעק שאמא שלו מזניחה אותו, מכה אותו, ברחה מהשאול וכו' [ואם להיות כנה אם לא היה מרחף איום של משרד הרווחה, אי הנעימות הייתה נעלמת, אבל למי יש זמן לעובדים סוציאלייים?].

המתבגרים, שהם האוכלוסיה הקשה ביותר של הקניון, מגיעים אומנם גם בשביל לראות ולהראות אבל בעיקר כדי לגעת. ב-ה-כ-ל. החל מבגדים שלא ילבשו, דרך נעליים שלא ינעלו, דיסקים שהם ב-ח-י-י-ם לא ישמעו, וספרים שהם ב-ח-י-י-ם לא יקראו כאילו דא?! אפילו במקררים, בדלפקים ובשולחנות של מזנונים. העיקר לגעת.

אבל העיסוק האהוב עליהם [ממש באותה נשימה עם להציק למוכרים] הוא לכתוב את השם שלהם והתאריך בכל מקום. כאילו אלו הממצאים החשובים ביותר לחפירה הארכיאולוגית שתתבצע בעוד 2000 שנה, ומה יותר חשוב מזה ש"שרית הכוסית - (מילה!) הייתה פה ינואר 2010!!!!!"?

והזקנים? זקנים נמצאים שם כדי להעביר את היום, להשתכשף בביצת הצעירות בנות 50+ בסטרפלס ועקבים, להרגיש לרגע שייכים, להתלונן על הילדים של היום והחוצפה, ולקרטע את דרכם הביתה חזרה.

אני אישית הכי מרחמת על אותם גברים, נשואים טריים, או עיוורים מאהבה שנגררים אחרי הנשים שלהן, בטענה שהם זקוקות לזמן איכות.

אותם מסכנים ימצאו עצמם מהר מאוד משמשים כקולב מהלך, אוחזים בשקיות ובתיקים של אותן גברות, הולכים אחריהן כרובוט חדור מטרה כשידיהן עמוסות בגדים שבקרוב מאוד ישמשו כלי עזר במבחן ה"האם אני נראית שמנה במכנס הזה?" מבחן שאולי היו עוברים בקלילות בחמימוות ביתם אבל כשמדובר בחנות מלאת מוכרות שנראות כאילו יצאו מספר של סטיפן קינג, רצות לכל עבר ומחייכות, תאורת הניאון המבחילה והופעות של לולי הליצן בקולי קולות - אין להם סיכוי. מה שהם יגידו לא ישנה. הם לעולם לא יצליחו להשתמש בטון הנכון, וחנופה כבר לא תעזור.

במידה וילדים מעורבים בעניין, זהו הזמן שהם יופקדו בידי אותו זכר אומלל, שלא כ"כ בטוח מה הוא אמור לעשות איתם במקום מוגן,שלא לדבר על הופעה מלאת ילדים, ואיך לעזאזל הוא בוחר מי מהם שלו לקחת הביתה? אז הוא תופס אחד שמזכיר לו את עצמו, ואם הוא לא צורח, הוא מקווה שהבחירה שלו הצליחה.

הומואים, בגילאים השונים, משמשים ככל הדמויות גם יחד, בהתאם למצב רוחם וגילם, כמובן.

כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל הם כ"כ מעטים וכ"כ נדירים שקשה למצוא להם חוקיות מיוחדת.

מאחר ואני לא עונה על אף אחד מהקריטריונים הנ"ל, הסיבות שגרמו לי להגיע לקניונים למיניהם בשנים האחרונות היו - מטרה מכוונת, אומץ וידיעה שאם אני לא אצא מזה בשלום, לפחות אני אמות מוות הירואי, בדרך לשמלה הכה מהממת בזארה.

או למען הסיבה האמיתית שבשבילה קיימים קניונים - הסופר פארם. שהוא באמת המקום שגורם לי להרגיש יותר טוב [ חוץ מבמחלקת קוסמטיקה, שום מראה שם לא יכול לגרום לאף אחד להרגיש שום דבר מעבר לרצון העז להפסיק להרגיש משהו].

הבעיה הרצינית מתחילה ביום שבו עשיתי את הטעות הגדולה והחלטתי שאני מסוגלת לעבוד בקניון. שכנעתי את עצמי שחנות ספרים- בניגוד לחנות בגדים או נעליים - היא מרכזית פחות, מרגשת פחות, מעניינת ומאתגרת שכלית הרבה יותר - מה שישמנע מ90 אחוז אוכלוסית הקניון הקבועה מלהגיע אליה.

ומילא הייתי עובדת בקניון צפונבוני-פלצני כדוגמת עזריאלי, שבו למרות שהאינטילגנציה הממוצעת יורדת, ההתנשאות עולה ושם אף אחד לא ירשה לעצמו לקרוא לך כפרה או לצבוט לך את התחת "כי הוא כזה חמוד", שלא לדבר על לתת לך כינויי חיבה!

אבל לא.

מרפי, שהפך להיות ידידי הטוב ביותר במהלך השנים, החליט שאם כבר - אז כבר.

ויום אחד מצאתי את עצמי עובדת בלא אחר מקניון - אללי - בת ים.

אז עבדתי כבר עם נוער אלים, ועם סכיזופרנים באשפוז ואח"כ בשיקום. כבר יצא לי להתמודד עם קשישים שאת רוב זמנם מבלים במציאות נפרדת.

ואנשים פצועים, ונשים יולדות וכמה משפחות ששכלו את קרוביהם לפני רגעים.

אבל מעולם לפני כן, לא יצא לי להתעסק עם האוכלוסיה הנהדרת, המנומסת והנעימה שמשוטטת בקניון הנפלא הזה.

והלקוחות? מלח הארץ. לא מתנשאים, לא פלצנים, מרגישים כמעט כאילו את הבת שלהם, או לפחות של השכנה, הם יצעקו עלייך, יקללו אותך, יעוותו לך את השם בחיבה, ילטפו ויצבטו לך את התחת באבהיות ויעירו את דעתם החשובה מכל על מראה החזה שלך היום. יספרו בדיחות רעננות בערך כמו הקשיש המתבדח נוסח "קוראים לה אביגל והיא באמצע המשגל" אה, וכמובן יזרקו עלייך חפצים תוך קריאת "נאצית, רוצחת, כולרה" ודומיהם.

תענוג.

אז מה משאיר אותי שם בעצם? אני לחלוטין מכלילה.

אחת ליום, אם יש לי מזל, נכנס איזה קשיש מתוק, כולו נימוסים ונעימות רק כדי לקנות עיתון, או מישהי שקנתה ספר שהמלצתי לה בשבוע שעבר ורק רצתה לומר שהוא נהדר, או איזה ילד חמוד שחולם להקים להקה ומחפש דיסקים שיתנו לו השראה, או בחור מקסים שמנסה להתחיל איתי נורא ורק רצה לאחל גם היום שיהיה שבוע טוב

כי על כל עשרה אנשים שרוצים לירוק לנו בפרצוף, יש שניים שמחיייכים ומודים ומתנצלים באמת. ואני אפילו מעזה לומר - מבינים.

וכל אחד כזה - נותן לי כ"כ הרבה אנרגיות להתמודד עם כל אותם מיני מפלצות בצורת אנשים שיושבים על ספרים, מקמטים אותם, קורעים אותם, מעתיקים אותם וזורקים אותם לכל עבר. כי חיוך אחד פצפון ותודה קטנה משנים את כל הפרספקטיבה של יום העבודה.

אה והעובדה שאני מוקפת ספרים ומוזיקה מעולה, בהחלט תורמים לכל העניין.