חלק מתופעות הלוואי של גדילה בשנות התשעים היא ציפיה שכל חייך יראו כאילו נתלשו מפרק של בוורלי הילס או מלרוז פלייס.
[בתוספת סלידה חזקה מכל מה שעשוי מקטיפה ועובר את קו המותן. ומכנסיים עם רגליות, אבל אלה הם יותר שאריות של האייטיז והאחיות הגדולות שלי]
בתור מי שניחנה בראיה מציאותית יותר של הדברים, מעולם לא ציפיתי למצוא את עצמי בבית משלי עם שלושה חדרי שירותים ובריכה בגיל 18, ותליתי את תקוותי בהפקות מקומיות כמו עניין של זמן ואח"כ הסדרה האגדית - 20 פלוס.
היום נתקלתי במקרה בפרק של האחרונה ונזכרתי איך הייתי בטוחה שהיום שבו אעזוב את בית הוריי היקרים יהיה הרגע שבו כל יום ממוצע בחיי יראה בדיוק כמו 25 דק' של פרק שבוים ע"י שטרן-גרף, פחות בקטע של ללבוש טרנינג ולהסתפר כמו שינייד אוקונור ויותר כמו שיהיה לי שותף חתיך כמו ויצמן ועוד אחד מגניב כמו עידו.
מה שקרה בפועל הוא שהיה לי שותף אחד חולה פיתוח גוף שהתסגר כל ימיו בחדר עשה עבודות לבצלאל או הרים משקולות, ובלילות ישב והחניק את הבית בעשן נרגילה תכלכל, ושותף נוסף שמעבר לעובדה שהוא היה פסיכופט בעל מבטא צרפתי כבד וחתולה [שגרמה לי לאלרגיה כזו שכמעט והתאשפזתי לא פעם] שאותה הוא היה מטריד באי אילו דרכים, חמוש בקוראן בארבע שפות [שלוש מתוכן הוא לא יכל לקרוא במילא] ותוכניות לשנות את האיזון הדמוגרפי בארץ, הוא גם לא האמין בחומרי ניקוי, או הגיינה או אוכל לא מטוגן שלא עשוי מחזה עוף, ובילה את רוב זמנו בללכלך, לנגן בעוד ולכתוב מכתבי נאצה לכל בחורה שלא הסכימה לממש פנטזיות מיניות שלו, כולל אותי. אז החזקתי מעמד שנה, בעיקר בזכות חברים טובים ואוויר ירושלמי נקי, וזחלתי לאבאמא עם הזנב בין הרגליים [של החתולה].
אז אני וויתרתי - בדירה הבאה - אני בונה על חיים בסגנון חברים =]
ציטוט היום -
"האצבעות שלי בתוך התחתונים שלה ואז היא אומרת לי - '50 בט' אני אומר 'פאק!' והיא 'נו פרובלמ, 200 בט'".
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
