אוף. אנלוידת.

אני מתכווצת כשאתה נוגע בי, זה פתאומי, לא מכוון ובלתי נשלט.

ושנינו יודעים שאין מכאן דרך חזרה.

"אל תעזבי אותי, אני לא יכול בלעדייך".

זה שקר. אתה דואג לי, תוהה מה יקרה לי בלעדייך.

אנחנו מסיימים את השיחה בנימוס כמעט קריר, בלי דמעות, אנחנו שמורים אותן לאח"כ.

ובפעם הראשונה בחיי אני מסובבת לך את הגב, והולכת.

במשך שנים, אני קמלה, כמעט מתה, מחכה לך שתפרח, שתתחיל לחיות.

שחררתי אותך, ואתה מסרב ללכת, לא מכיר את העולם שבחוץ, איך תחייה ככה?

וזה כבר כמה חודשים שאני מנסה לאגור כוחות, להרים את עצמי מחדש, לנתק את הכבל.

ואני אנוכית, מדי.