אוף. אנלוידת.

מה אני מרגישה?

מה לעזאזל אני מרגישה?

הכל נראה לי אבסורד, אני שומדבר חוץ מעייפה.

כל הזמן, מהכל ומכולם.

יש ימים שהלחיים כואבות לי כ"כ מהחיוך מזויף, זו התלונה הכי מטופשת ששמעתי, אבל זו גם האמת.

הימים מתחברים לי, אין הפרדה בין שבוע לשבוע, אני צריכה חופשה.

ובא לי לברוח, בא לי מקום של שקט, פינה חשוכה להתחבא בה.

'בורח הביתה', אתה מחייך ומקרב אותי אליך, שיהיה לה ברור, שתפסיק לפלרטט.

כמו ילדים קטנים, כמו פעם, אנחנו מתגנבים, מתחת לשמיכה סרטים עד אור הבוקר, זה רק אנחנו וביחד בלי הפסקה.

'בא לי כזה תמיד' ואני לא אומרת שגם לי נורא בא.

אחרי כ"כ הרבה שנים של נתק ומרחק, לא בא לי לוותר עליך. לא בא לי להיות שומדבר חוץ משלך.

אני מחובקת ורגועה והעולם נמס סביבי.

ואז אני הולכת. והכל פתאום נהיה הגיוני בחזרה.
אנחנו לא טובים ביחד, לא לעצמנו ולא לעולם.

אני צריכה רק עוד כמה נשימות עמוקות, רק עוד טיפה של אומץ.

"את מעוותת את יודעת? רוב הבחורות מתחרמנות משרירים, ממילים ואת? את נדלקת מטוב לב. ומונחים רפואיים."