ושוב אני כאן, בדירה המעופשת שלך, מנצלת את הזמן שאתה מבלה במטבח לכתוב על מה שאין לי אומץ לומר לך.
ושוב אתה מרגיש זקן, ולבד וכל העולם התאכזר אליך, אני רוצה לצרוח שאתה מקלקל לעצמך, ובמקום זה אני יושבת, עיניים גדולות והבעה מקשיבה.
ושוב אתה מתנצל, זה לא הוגן ובטח היו לי תוכניות, ואולי בכלל זה לא מתאים לי להיות כאן איתך.
כל זה נכון, אבל הבטחתי, תמיד להיות שם בשבילך.
ואז מה אם אני חולה, ואז מה אם תדבק, אתה אומר שמקסימום תוכל לשמוע את אהוד בנאי שר לך, צוחק שזה תופס גם על 34.
כולך קרקורים סביבי ודאגה, אולי תה? אולי תרופה?
אתה מלא בשאלות, היום אני ריקה מתשובות, מה אני יכולה כבר לומר? שאתה מביא את זה על עצמך? שאתה יוצא עם ילדות שמפחדות מחתונה?
ובשלב הזה, אתה אומר שחשבת שתהיה לך כבר משפחה, כולך הגשמת שאיפות, הכל כבר מוכן, אבל איפה הילדים, ובכלל איפה האישה. ומה איתי? למה אני ברחתי ממך? אני אולי נראית ונשמעת ילדה אבל אני לא, בשבילך אני בדיוק ולמה הן לא יכולות להיות?
וגם לכל אלו אין לי תשובות, אז אני מחבקת וטובה, כמו שאתה רוצה, כמו שהאחרונה מעולם לא הייתה.
ותכף תבוא, תקלף אותי מהכל, כדי שתוכל אולי למצוא בתוכי קצת נחמה, הבטחתי לילה אחרון, ואני תמיד מקיימת מה שאני מבטיחה.
'את אוהבת אותי נכון?' כמה פעמים עניתי על השאלה? כן, אוהבת. אוהבת מאוד, אבל בצורה קצת שונה. 'ולמה זה לא מספיק?'
וגם את זה הפסקתי כבר להסביר, כשהבנתי שאתה בעצם בכלל לא מחכה לתשובה.
אני מתרגלת סבלנות, זה פחות קשה כשמדובר באכפתיות טהורה, רק שאתה רוצה להרגיש זוגיות, ובזה אני כבר לא כ"כ טובה, אני אמורה להיות האישה הקטנה שמחכה לך שתחזור מהעבודה? שמבשלת? שמחכה לך במיטה?
הנה אתה בא, חיוך גדול, נשימה עמוקה.
אני סופרת לאחור, מספר הבטחות שאצטרך לקיים, עד שהעבר יפסיק כבר לחזור.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
