אוף. אנלוידת.

ואחרי כל הזמן הזה, עדיין מדהים אותי לגלות, איך אפילו מתוך שינה, אנחנו מתאימים את עצמנו אחד לשני כמו שני חלקים של פאזל.

איך הכל איתך תמיד כ"כ טוב ומוכר, ואיך הזמן אפפם לא מפריע.

לילות כלאו גורמים לי לחשוב, אם אני לא מוותרת מהר מדי, על דברים טובים מדי.

ואז מגיע הבוקר, צריך להתחיל את היום מחדש, ושנינו מתפרקים, ובזמן שאני מנסה לאסוף את עצמי אני נזכרת למה בעצם אנחנו לא יכולים.