אוף. אנלוידת.

בזמן שהיא מספרת לי את זה, אני לא לגמרי מופתעת.

אני מזועזעת, אני עצובה, אני כועסת, אבל אני לא באמת מופתעת הרי הייתי שם, הרי חשבתי על זה. לעזאזל אפילו רמזתי לזה, אבל היא לא הקשיבה.

ואני תוהה, מה מרגיז אותי יותר, מה מכאיב לי יותר, העובדה שיכולתי למנוע את זה אם רק לא הייתי אנוכית, אם רק הייתי נשארת?

או אולי זו הידיעה שכל זה קרה בזמן שאני שקעתי לי בביטחון המרגיע של זרועות אוהבות?

אלו רגשות האשם שמאכלים אותי?

אף אדם לא צריך להרגיש ככה, ולעזאזל התירוצים.

איך היא נראית, איך היא מדברת, מה היא עשתה או מה היא אמרה, כל אלו לא צריכים לשנות בשומדרך.

איך אפשר לפרש את המילה לא אחרת?

[אז למה לעזאזל אני קצת צרגישה שהיא הביאה את זה על עצמה?!]

ואולי זו בכלל התחושה, שאני יודעת כ"כ טוב, בדיוק מה היא הרגישה, מה היא מרגישה ואיך שהעולם הולך להראות לה כ"כ אחרת מעכשיו.