אוף. אנלוידת.

אמצע הלילה, ים סוער, אני מנסה להחזיק את הבכי.

רק תגידי שיש לי למה להישאר, למה לחזור, תני לי תקווה.

אני שותקת. מה יש לומר?

4 שנים קדימה, העולם לא הפסיק להסתובב, אנחנו לא הפסקנו לחיות.

ופתאום אתה כאן.  אמיתי לגמרי. בשר ודם.

העיניים האפורות , עור משיש, אצבעות של פסנתרן.

והחיוך הזה, החיוך שאפילו מחשבה חטופה עליו מעלה בי דמעות. דמות של מלאך.

שיחות חולין, הליכה מסביב, חוויות שוליות, שתיקה מביכה, כמה צחקוקים.

איך הייתה הטיסה, ומה עם הלימודים, ואיך המשפחה והגעגועים.

אני יכולה, אני אצליח, אני אחזיק כמה שצריך.

והכל מתמוטט בבת אחת.

מה זה הדבר הזה שיש בנו שלא מצליח להרפות, לשחרר, לוותר, שחוזק כל פעם מחדש לאותו מקום?

אולי הזדמנות מפוספסת, אתה אומר.

או אולי זו טיפשות אופיינית.

אני הולך.

אז תלך, אני אומרת ולוקחת נשימה עמוקה,

מנסה לשאוף את המילים חזרה פנימה.

העיניים שלך ננעצות לי בנשמה

ואני ממלאה את הפה במים,

מגלגלת מצד לצד, מתחת ללשון.

רק שלא יהיה ריק.

שלא אוכל להתחנן ,

שתישאר. שלא תלך ממני לעולם.

אתה סוגר את הדלת,

 והאור בחוץ כבה,

ואני נשארת כך

על הרצפה

בפה מלא במים,

שאני לא מסוגלת לבלוע.

ולפעמים אני תוהה לעצמי [ולא מעט תוהים ביחד איתי], מה זה שגורם לאנשים להתנהג ככה לידי?

אין בי שומדבר מיוחד באמת, שומדבר.

ואולי זה חוסר הנגישות, מצד אחד נותנת הכל ומצד שני שומרת הכל לעצמי...

ציטוט היום -

"אלוהים, כמה מעט צריך כדי לשמח אותנו."