אוף. אנלוידת.

ככל שהזמן מתקדם, נשארות לי פחות מילים.

אני מרגישה לאחרונה יובש רציני, לא נשארו לי מילים לדבר, לא נשארו לי מילים לכתוב.

אני לא מצליחה למצוא את הדרך הנכונה להסביר את עצמי. לי, לאחרים.

אני רוצה שיגיע כבר הרגע - אני יושבת בכיסא מרופד, ספר ביד אחת ואוזניות בשניה, הכל נוטה כלפי מעלה, והנה הגלגלים מתנתקים מהקרקע. אני בדרך, אני בורחת, אני מתרחקת, גמני מתנתקת מהקרקע.

לפעמים אני תוהה, אם אני באמת מוכנה לחיים שלי, אם אני באמת מסוגלת להתמודד עם הנזילה של הזמן, עם ההזדקנות הזו, ההתבגרות הזו.

הכלמתשנה, הכל מתרחק ומתקרב וסוגר עלי בו זמנית.

אני רוצה לעצור את הזמן, להקפיא, להזיז אותו אחורנית.

ונשוב, נגמרות לי המילים.