אוף. אנלוידת.

לאחרונה, קשה לי נורא לצאת מהמיטה.

זה מעבר להתפנקות העצלה והמתמרחת של "רק עוד שתי דקות להרגיש את הכרית" או "רק עוד דקה מתחת לשמיכה" ובטח לא "אני צריכה עוד רגע של התכרבלות מחובקת ודביקה" [כי לרוב, אני פשוט לא.].

זה חוסר עניין בסיסי וטהור להתחיל את היום.

לפקוח את העינייים ולתת לכל מה שהטריד אותי לפני שעצמתי אותן בפעם האחרונה לחזור ולהציף כל דקה של הכרה.

אני עייפה, עייפה כל הזמן, הראש שלי כואב, הפרקים שלי חורקים, השרירים שלי בוכים.

המחשבות שלי עמוסות, כל הזמן, בדברים שוליים, כ"כ חסרי חשיבות, כמו לקוחות זועמים, עבודה, סחורה.

וכל זה כדי למנוע מעצמי לחשוב על מה שמפחיד אותי באמת.

לא ראיתי אותו כבר כבר שבועות. והמצב לא טוב, לא טוב בכלל.

ואני תוהה, מה יקרה אם הוא לא יחזיק מעמד לפני הטיסה?

מה יקרה אם הוא יתמוטט כשאני אהיה שם?

הם יגידו? הם יסתירו? מה אני אעשה עם כל זה?

אני מפוחדת, באמת, מתחת לכל הוורידים והעצמות, מתחת לכל שכבות הדאגה הסינטטית לכולם ולהכל, מסתתר פחד עמוק שאנלא מסוגלת להישיר אליו מבט.

ציטוט היום -

"בין ורד שתעשה לנו טוב וענבל שמפנקת הלך לי החשק המיני לנצח"