אוף. אנלוידת.

מה אני יותר, אנוכית או מצפונית?

איז מחשבה אוחזת בי?

מה עדיף לי, הנאה רגעית או מח נקי מרגשות אשם?

אני רוצה להקפיא את הזמן שהוא עדיין כאן, אני רוצה להספיק הכל לפני שהוא לא ישאר.

ובאותה נשימה אני כמעט מקווה, בשבילו, שכל זה יגמר בקרוב.

אני יכולה להרגיש את זה, את הרצון לעצום עיניים ושהכל יגמר, בלי עוד סבל, בלי כאבים.

למה מחזירים אדם בכוח בחיים? זה לא הוגן, זה כה אנוכי.

"הייתם קרובים?" ופתאום אני מבינה שהוא מדבר בלשון עבר כי כמעט ולא נשאר, כי עוד רגע כבר לא יהיה, וצריך להתרגל.

אנלא טובה בפרידות, במיוחד לא כאלה שנמשכות לנצח.

מה יהיה כשאני אחזור?

הכל כבד מדי, מפחיד מדי.

איך לעזאזל אני נפרדת?

ציטוט היום -

"זה ניתוח קשה?"

"הוא לא סימפטי."

"טוב, שיהיה לא סימפטי, שיהיה אנטיפט כמוך ד"ר."