אין לי סבא יותר.
אפילו לא אחד.
וזה מוזר, כי פעם הייתה לי כמות די מכובדת מהם, ארבעה במספר, כאלו שאני יכולה לעצום את העיניים חזק ולזכור את תווי הפנים שלהם בבירור.
ומשם הכל התחיל להדרדר. אמא ואבא נפרדו כל אחד מהסבים שלהם ואני נותרתי עם שניים, שזה אומנם חצי, אבל איכותי.
ואז גם סבא אחד ויתר, כנראה שלא היה לו כוח, או שהגעגועים שברו אותו [או אולי זה האלצהיימר, מי יודע], אבל הוא הלך, עזב אותי לבדי, עם רבע מכמות הסבים שהתחלתי איתה וחצי ממה שכבר למדתי לחיות איתו.
תליתי תקווות בסבא הזה, הרבה מהן, קיוויתי שהוא ישאר כאן עוד, רק עוד קצת, וזה אפפם לא מספיק.
הייתי מוכנה להתחתן למענו, רק כדי שסבא יהיה בחתונה שלי.
עכשיו לעולם לא יהיה לי סבא בחתונה, והילדים שלי כבר לא יכירו את סבא שלי, רק בתמונות.
לעומר יספרו שסבא גדול יצא מהבית חולים וישר בא לראות אותו, כשהוא לא היה אפילו בן שבוע.
יראו לו תמונות, איך סבא יושב לו באוטו, מחזיק את עצמו בקושי וגם את עומר, מנסה לחייך.
פיצקי אולי יזכור קצת ממנו, איך הוא מסר לו את הכדורגל והוא לא הצליח להזיז את הרגל כדי לבעוט בחזרה.
אולי הוא קטן מדי בשביל לזכור.
ולי, לי אין סבא.
אפילו לא גוף נטול חדוות חיים ששוכב בבית חולים, מחובר למכונות, גוף שכל מה שהוא מצליח לעשות זה לדרוש שיעזבו אותו בשקט.
ככה, בלי מילים, בלי תנועות, דמעות ועיניים עצומות, זה כל מה שצריך בשביל לדעת שבנאדם רוצה ללכת. כ"כ מעט.
ואי אפשר יותר להניח בצד, להחליט לא להתמודד עד שיגיע הרגע, לעצום עיניים, להעמיד פנים שאני חזקה ומתמודדת, ומצליחה להרפות מדברים.
היה, ועכשיו כבר אין.
וזו דרך די מחורבנת להתחיל שבוע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
