לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אוף. אנלוידת.


זו פשוט גרפומניה, ומישהי שמסרבת להיגמל.

Avatarכינוי: 

בת: 37

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930




הוסף מסר

4/2011

פחדים.


זהו. הגעתי.

אני במרחק הושטת יד, עצימת עיניים, נשימה עמוקה ו'כמה חיבוקים-אחרונים' מלהגשים את החלום הכי ארוך שלי.

עוד קצת יותר משבוע אני בהודו.

אני כבר מרגישה את המדרגות למטוס, מריחה את הזועמה ורואה את הצבעים.

אני כבר שם, קרובה מתמיד, אחרי כ"כ הרבה שנים של המתנה, של ציפיות ואכזבה, אני סוף סוף מגיעה לזה.

ודווקא עכשיו, ברגעים שבהם אני אמורה ללכת לפחות 10 סנטימטר מעל האדמה, לרחף, אני שוקעת.

בפחדים, בדאגות, בגעגועים ובעיקר במחשבות שאולי אני עושה טעות.

אולי זה לא הזמן לטלטל את החיים שלי בפעם המי יודע כמה השנה, אולי הדברים צריכים, דווקא עכשיו, להישאר זהים, אולי התזמון מחורבן, אולי אני צריכה לוותר, אולי אני אנוכית מדי, אולי זה לא באמת מה שרציתי, אולי אני סתם פרנואידית.

אבל האמת היא שאני מפחדת. משותקת מפחד לפעמים. מה אם אני לא אחזור? ההורים שלי עלולים לאבד את שפיות דעתם, והקציצון שלי.. שלא לדבר על זה שאפחד לא יסלח לי על זה לעולם. ובצדק. ומה אם אני אחזור חולה? מה אם אני אתפוס שם איזו מחלה נדירה מחורבנת ומדבקת להפליא שלא התחסנו נגדה?

ומעל הכל, הניתוק הזה. הניתוק המוחלט הזה, חוסר היכולת לדעת מה קורה עם כולם, הנתק הזה שכ"כ חיכית לו, שכ"כ רציתי,ף שלא הצלחתי להשיג בשום דרך אחרת, עכשיו הוא מפחיד אותי, עכשיו הוא מאיים, עכשיו הוא לוחץ לי על קצות העצבים, מטמטם.

שלושה חודשים זה הרבה מאוד זמן, כ"כ הרבה יכול לקרות בשבועיים, לטוב ולרע, איך אני אדע? מה אני אעשה אם כשאחזור לארץ אגלה שדברים השתנו מקצה אל קצה?

ופיצקי, הוא יכעס עלי? הוא יתגעגע? אני לא אהיה כאן חודש על כל שנה שהוא חי. בכל יום שאנחנו לא נפגשים הוא חסר לי כ"כ.

 

וקציצון שלי.

אללי.

מעודי לא הייתי במצב כזה, של אובדן שליטה, של טירוף, של עומס שכזה על הרגש.

מעולם לא הרגשתי ככה, ואנלא לגמרי בטוחה מה הטריגר.

אנלא מזהה את עצמי יותר אנלא מזהה את החיים שלי, ומצד שני הכל כ"כ טבעי ונוח, כ"כ נעים ונכון, שאני לא לגמרי מנסה לשנות את זה.

 

ובהודו, מי יחבק אותי חזק חזק?

מי ישיר לי שירים?

מי יסבול את השגעונות שלי באהבה ובסבלנות?

מי יבכה איתי ומי יצחק?

 

זה מטורף, אבל הגעגועים מתחילים מעכשיו. ואני כ"כ לוידת להתמודד איתם.

 

וקציצון שלי, אני אוהבת אותך.חיבוק של הסוררת

נכתב על ידי , 26/4/2011 12:14  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לת'ומקה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ת'ומקה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)