אוף. אנלוידת.

זה מצחיק, איך החיים משתנים פתאום.

איך שהזמן ממהר לו, לא ממתין לאף אחד, לא משאיר כמעט סימנים, מוחק הכל, מצמוץ רגעי והעולם התהפך שוב.

רגע אחד אני עומדת במרכז סופת החרטות והפחדים של חיי, נאחזת במעט ההחלטות ההגיוניות שנעשו מרצון או מכפיה ומעמידה פנים שהכל בסדר,

משתדלת לא להעלם, להסחף עם הרוח.

שנה אח"כ והעולם נראה אחרת לגמרי, וגם מרגיש לא לגמרי אותו דבר.

ופתאום אני כאן, אחרי מצמוץ שנמשך, ככל הנראה, שנה שלמה, שבה מבלי להרגיש השתנו לי החיים.

אני חלק ממשו שמתנהג כמו זוגיות יציבה, יש לי דירה משלי, ובעוד כמה ימים אני סטודנטית מן המניין, ותוך שלוש שנים, או כמה מצמוצים אני אהיה אחות.

ואני באמת לא בטוחה שמשו מזה שווה את זה.

אז החזירו את גלעד שליט הביתה.

כן, אני בדיליי של שבוע, ולמען האמת גם השבוע הזה לא הספיק לעיכול, מהרגע שהטלוויזיה שדרה בפעם הראשונה תמונה של אדם בתלת מימדף שעד היום כולנו הכרנו כתמונה חד מימדית, מעט דהויה היה נדמה לי שמדובר בהזיה או באיזושהי מתיחה, שתכף יצוץ איזה נציג חמאס מזוקן ולבוש מדים ויצעק שהכל מבוטל.

אני עדיין לא מצליחה להשתכנע.

חמש וחצי שנים של מצמוצים בשבילו? או אולי עינוי של עיניים יבשות שלא ניתן אפילו לסגור לשניה של רווחה?

מי יודע.

ועכשיו נשאלת השאלה, מה יהיה הדבר הזה שכולנו נרתם למענו כשנרגיש איך המצפון משתלט על האנוכיות ודורש מאיתנו לעשות משהו, בשביל מישהו?