אוף. אנלוידת.

חורף ירושלמי אמיתי. הכל בחוץ אפור רטוב וכועס.

אני שוכבת במיטה שלנו, בבית שלנו, שמכיל ברובו, דברים שלנו.

לפחות לא מאז היותי מחולקת לביצית וזרע, חולקת את הקיום עם אחי ואחיותי הפוטנציאלים. שלא מומשו.

כמה אקראי זה להיוולד.

אני כבר לא כותבת, לא לעצמי, לא מכתבים לאהובים רחוקים, לא פורטת את כל המחשבות המבולבלות על המקלדת, שהיא תתמודד איתן.

כדי שמשו יונצח הוא צריך להלעס היטב ע"י פרופסור מתנשא שיורק עלי את רפרטואר המידע המרשים שלו, או לפחות להכתב במצגת על מסך מקרן גדול.

כל הכבוד חברים! ומחיאות כפיים.

נהיה מוקפים אנשים עד הרגע שנשאר לבד, כל אחד בקונכיה הצפופה שלו, אחרי ששכחנו כבר איך להיות דמות שונה.

מי אנחנו אחד בלי השניה? פעם הייתה לי אישיות ברורה, מתפקדת, חזקה ועצמאית, איך קרה שהתחלתי לחלוק אותה פתאום?

פתאום ברור לי עד כמה החיים עוברים מהר, שני מצמוצים ואתה מתחיל ללכת להלוויות של חברים, עם ברך חדשה שהחליפו בניתוח, עם מקל עץ כבד,

מתפלל שבפעם הבאה שתצטרך להיות בהלוויה תהיה בצד ההפוך של הדברים, פשוט כי נמאס כבר.

כמה מהר אנחנו מאבדים אנשים, ובאיזו קלות.

נכנסים לרצף, שוכחים לחיות והאנשים פשוט מתפזרים לנו מבין הידיים, כמו חול.

ציטוט היום:

"אוף אמא, נתפס לי הסטרנוקליידומסטואיד שוב".