אוף. אנלוידת.

לפעמים נדמה לי שאני מאבדת אחיזה בדברים.

אני מנסה לנשום עמוק, מזכירה לעצמי שאין שומדבר חינני בללכת לאיבוד אחרי שנות העשרה הסוערות, אבל הנשימה כואבת, קר מדי בשביל הריאות שלי.

אויר הרים צלול, נעים וקפוא, לקחו לי את כל חדוות החיים ואפילו העיר הכה אהובה עלי לא מצליחה לשקם את מה שאבד.

25. זה חתיכת מספר שלא מרגיש נכון, רק הזקנה שמתגנבת לי למוח, העצלות, הכבדות, רק הן יכולות להעיד כמה רחוק הלכתי ב25 שנותי.

קוראים לי ילדונת ברחוב, מסתובבת לי עם תיק בית ספר, בגובה שלי - מטר וקפיצה כמעט טובה לרוחק - מבלבלת נהגי אוטובוס, עוברי אורח, את עצמי.

צועקים עלי להתחתן וללדת ו"כשהייתי בגילך..." ו"עד שתסיימי ללמוד...".

אני רוצה שיחליטו. אני רוצה להחליט. מה אני יותר? ואיך אפשר לחשוב על ילדים כשבעצמי לא גדלתי עדיין?

אנלא מצליחה לפרוק יותר, לא במילים, לא באותיות מתחברות על מסך, לא באכילה או הקאות ולא בחיבוקים.

נאטמתי.

פתאום אני מבינה עד כמה אני עוצמת את העיניים לכל מה שקורה, עד כמה שומדבר לא נוגע לי.

מלחמה נגד איראן? ילדים רעבים באפריקה? רצח עם בדארפור? כיבוש טיבטים?

למי יש זמן לעצור לחשוב על כל זה? יש לי כימיה על הראש, ופיזיולוגיה ואנטומיה שלא הולכים לשומקום, אז אני מאכסנת, דוחקת, שוכחת מי רציתי להיות.

אולי פעם, עוד כמה שנים כשאסייים ללמוד, אולי אז אצטרף למשלחת. מה הטעם לראות עכשיו תמונות, לקרוא כתבות? עדיף להתעלם.

ואני מתעלמת.

טסתי להודו לקבל פרופורציות, טיילתי באזורים הקפיטליסטים והמערביים ביותר שניתן למצוא במזרח.

ברחתי מעוני, בכיתי בפינות רחוב, עוצמת עיניים למציאות, וקונה עוד בגד, עוד תכשיט, עוד מתנה.

ואני מוכנה להישבע, שפעם הייתי לי אכפת יותר, שהייתי עושה, או לפחות מתכננת.

ציטוט היום:

"אז זהו, אלו החיים מכאן? אדישות מתמשכת?"

"כן, זרועה ברגעים קלים של רגש".