אוף. אנלוידת.

המחשבות מתערבלות לי בראש.

אז ועכשיו, טוב ורע.

על פניו אני אמורה להיות מאושרת - יש לי משפחה אוהבת ו[כמעט]תומכת, יש לי חברים מדהימים, דירה קטנה ומקסימה ואיש נפלא לחלוק איתו את כל זה.

אני לוקחת נשימה עמוקה כל בוקר, משתדלת להכריח את עצמי לצאת מהמיטה, קר מדי, מואר מדי בחוץ.

טראומות.

טראומה.

טראומות מיניות.

התעללות בילדים.

אפשר להדחיק טראומות עד כדי שכחון? כן, אפשר.

אפשר להיזכר בטראומות בגיל מבוגר יחסית? כן, אפשר.

השיעור כולו מזדמזם לי בראש. שכחתי? נזכרתי? חלמתי? אני משליכה?

יש ימים שאני מוכנה להשבע שהילדות שלי לא הייתה אלא סמל האושר האידיאלי, מוגנת, צמר גפן של סוכר.

יש ימים שהכל עולה, בבת אחת, ומי זה האיש הזה שכ"כ מפחיד אותי?

"כדי שהתעללות מינית תחשב כטראומה הניתנת להדחקה היא חייבת להיות ממושכת, ע"י מישהו מוכר, בדר"כ מישהו שמכיר את ההורים".

מוכר? הוא מוכר לי? כן, הוא מוכר. למה הלב שלי דופק? הוא היה חבר של אמאבא פעם, מעניין למה הם לא אומרים שלום יותר? ולמה לעזאזל הלב שלי דופק כ"כ מהר?

"בדר"כ ההיזכרות מגיעה כתוצאה מטריגר, לרוב הסימנים הפיזיולוגיים, היסטריה, יופיעו הרבה לפני שהמוח יעבד את המידע שבתת המודע".

ואז החלום, ואיך הכל מסתדר, איך הפכתי מילדה חברותית ומקבלת לסגורה ומפוחדת, זה הכל חוויות.

"הילד לא תמיד יודע להסביר מה כ"כ רע לו, הוא רק יודע שהמישהו הזה, שהוא סומך עליו עושה לו לא נעים, והוא מנתק עצמו מהסיטואציה ומדחיק".

ואם הוא היה כזה חבר טוב של אמאבא, אם הם סמכו עליו איתי, למה הוא פתאום נעלם? הם ידעו? ההורים שלי גילו מה היה? הם ידעו מה קרה בכל פעם שנשארנו לבד, רק אנחנו הילדים והאיש (שאני לא מצליחה להיזכר איך קוראים לו, לעזאזל.)? 

אבא אומר שהוא לא זוכר את האיש בכלל, הוא בטח נראה לי מוכר כי כולם שם מוכרים, בבריכה הזאת, כולם שם מאז הפציעה, אני בטח מדמיינת ובואי נלך. אמא לא זוכרת שהשאירה אותי עם מישהו לבד, זה לא נשמע לה הגיוני, ומה אני נוברת בעבר עכשיו?

5 שנים אני מסתובבת עם זיכרונות, כואבים, מגבילים, משתקים.

עם מי אפשר לדבר בכלל?

"אם הדמות המתעללת נעלמת באופן פתאומי מחיי הילד, קל לו יותר להכניס את המקרה לקופסא, ולא לפתוח אותה עד שהיא נפתחת מעצמה".

אני מדמיינת?

לפעמים, אני משתעשעת ברעיון לספר להם מה עובר לי במחשבות, ואז אני מבינה שהם יתפוררו.

מה שלא יהיה, הם ייקחו את זה על עצמם. והם היו הורים כ"כ טובים. ועדיין.

אני לא יכולה.

ואיך בכלל אפשר לדמיין משהו כ"כ מוחשי?

ולמה שהפאזל ירכיב את עצמו אם החתיכות לא מתאימות?

הם ידעו? הם היו חייבים לדעת. להרגיש שינוי, בהתנהגות, במראה..

אני זוכרת ימים של דלקות "שלא מתאימות לילדה כ"כ קטנה", איך הצלחת לעשות את זה? בטח בבריכה".

אני זוכרת התרחקות מהעולם, מהסביבה.

איך הם לא ראו?

איך הם לא עשו כלום?

אז מה בדיוק חסר לי כרגע בחיים?