אוף. אנלוידת.

"את תלותית. מגעילה.

את מגעילה אותי."

אני מצטנפת לי בתוך עצמי, מתכרבלת במחשבות, מכסה את עצמי בניחומים.

אני תלותית...?

עשיתי הכל כדי להרגיש, הכל.

נתתי את החיים שלי למען אדם אחד, את האישיות שלי, את השקט שלי.

משאיות של עצמיות הסעתי אליה, מלאות ארגזים על גבי ארגזים, כל אחד מהם מכיל פיסה ענקית של מי שהייתי לפניה.

"תעצמי עיניים, תפתחי רגליים ותני לי לעבוד."

אני שוכבת בשקט, עיניים עצומות, חושבת על מישהו רחוק כ"כ, מדמיינת אותו עוטף אותי ברוגע ובשקט שלו, לוקח אותי לעולם הסודי שלנו.

"את חושבת עליו כ"כ הרבה, כבר עדיף שתלכי אליו ותפסיקי לענות את שתינו."

אני לא יכולה, אני לא יכולה להרגיש, זה אסור, זה מסוכן, זה לא בריא.

הפנים שלו כשהסתובבתי, פני המלאך היפה, מרוסק. ריסקתי אותו.

התמוטטתי, והרימו אותי, ונפלתי והרמתי את עצמי על הרגליים.

וטעיתי בדרך, אבדתי וחזרתי לזרועות המרגיעות, וחיפשתי לי מקומות חדשים ושוב חזרתי אל אותם הידיים.

ומה עכשיו?

החלטנו שאי אפשר להפגש יותר, זה לא בריא, וזה מקשה על האנשים שסביבנו.

החלטנו שאי אפשר לדבר יותר, זה לא בריא, וזה מקשה עלינו.

אני באמת יכולה להתנתק ממך?

כ"כ טוב לי לפעמים, שאני מתחילה לחפש את החורים.

כ"כ נעים שאני לוידת איך להכיל את עצמי, ואת כל זה.

כ"כ מלחיץ שאני משתגעת, ומחפשת דרכים לחזור אחורה.

אני לוידת, אני לוידת מי אני ומה אני מרגישה לפעמים.

אני לוידת מי אני ומה אני רוצה מהחיים של אנשים.

ועכשיו, ברגע זה ממש, למי הגעגועים שלי חזקים יותר? אליך או אליו?

כן.

אני תלותית, לעזאזל.

אבל עכשיו, בכל החלל הריק הזה, שפתאום נראה עצום בלעדיך, קצון, אני מבינה למה אנשים עושים ילדים.

כדי לא להישאר לבד לעולם.